מבוא ורקע
הרעיון ליצור ולהפעיל גינות קהילתיות בישראל החל בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, כאמצעי לקרב לבבות בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה. הגינות הוקמו על שטח שנמסר למתנדבים על ידי הרשויות המקומיות, שסיפקו בנוסף מקור מים לטובת השקיה, הדרכה מקצועית ועזרה באספקת שתילים, כגון: ירקות, צמחי תבלין, עצי פרי, בצלי פרחים ועוד.
בכל גינה נבחר רכז שעסק בתכנון ובהפעלת המתנדבים. פעילות ארצית של משרדי ממשלה שונים החלה בשנת 2009 ביוזמת ג’ויינט ישראל כאשר רכזי הגינות נעזרו בהדרכה ובליווי מקצועי של נציגי משרד החקלאות ובטחון המזון והרשות המקומית. החל משנת 2016 משרד החקלאות ובטחון המזון תומך בהקמת והפעלת גינות (עד כה אושרו לתמיכה 130 גינות).
עם הזמן הגינות טופחו, פרחו והתפתחו ושימשו מקום מפגש מעשיר ומשמעותי עבור המתנדבים והפעילים השונים.
בחגים נערכו בחלק מהגינות פעולות מיוחדות לקירוב לבבות, כאשר ט”ו בשבט תמיד מהווה פעילות שיא בגינות.
בשבעה באוקטובר 2023 נפל דבר בישראל. ארע שבר שאינו דומה למה שארע בעבר והוא טרם הסתיים, גם לאחר כ-11 חודשי סיוט מתמשך.
אירועי השבעה באוקטובר הנוראים גרמו לציבור כאב קשה, עצב רב, תדהמה, אכזבה ותסכול. הם יצרו משבר קשה וטראומה שאין לדעת איך ומתי נתאושש ממנה, כיחידים וכציבור.
אנחנו חייבים לעצמנו לנסות להביא מזור, ולו חלקי, לכאב ולהקל במשהו על האכזבה והתסכול. עלינו לנסות לחפש פתרונות ולמצוא דרכים לשיפור כושר ההתמודדות עם האסון ולהתרומם.
פעילות חיובית ומחזקת במסגרת קבוצתית או ציבורית עשויה להיות משמעותית ותורמת, כך גם בגינות הקהילתיות.
ב -6 באוקטובר 2023 התקיים בקיבוץ ניר יצחק מפגש של רכזי הגינות הקהילתיות במוא”ז אשכול. נעמה בכר, רכזת הגינה הקהילתית של הקיבוץ, סיפרה על העשייה הענפה שלה ושל הצוות המוביל בגינה בניר יצחק. בהמשך עלו נושאים נוספים לדיון, ולסיום חולקו למשתתפים שורשים מעובים רבים של נוריות, שתילי ירקות חורף וזרעים.
בהודעה שהועברה בקבוצת הוואצאפ של הרכזים נרשם כי שתילים נוספים נמצאים בחולית עד 31.10.23 וכי ניתן לאסוף אותם בתאום עם רכז הגינות של המועצה, יובל שניידר, או עם רכז הגינה הקהילתית בחולית, חיים כצמן.
ב- 7 באוקטובר 2023 נרצחו, בין היתר, חיים כצמן ז”ל רכז הגינה בחולית, סער מרגוליס ז”ל, רכז הגינה בכיסופים וטל חיימי ז”ל, פעיל מרכזי בגינה בניר יצחק. יישובים רבים בדרום ובצפון הארץ פונו.
כמו דברים אחרים, נוריות, שתילי ירקות וזרעים נותרו מיותמים. בקיבוץ אורים, יומיים אחרי השבת הנוראה, ב’ניצוץ של אופטימיות’, רכז הגינה וצוות קטן, שעדיין לא התפנה, טמנו בגינה את חומר הריבוי של הנוריות. נשוב אליהן בהמשך המאמר.
כאמור, ב- 7.10 החל הפינוי של חלק מיישובי העוטף על ידי המדינה (נירים, בארי, ניר עוז, כפר עזה, כרמיה ואחרים) למלונות ובתי הארחה ברחבי הארץ. בישובים אחרים אנשים התפנו באופן עצמאי או שפונו על ידי המועצה מספר ימים לאחר מכן (צאלים, אורים, גבולות ואחרים).
בצפון, הפינוי על ידי המדינה החל מאוחר יותר (במטה אשר ב- 16.10 ובגליל עליון ב- 18.10), אך תושבים רבים התפנו מרצון עוד קודם לכן, גם על פי בקשת המועצה וגם כאשר החלו ההפגזות וירי טילים מלבנון.
על פי נתוני המכון לדמוקרטיה שפורסמו ב- 19.10.2023, מספר המפונים והמתפנים בדרום ובצפון הגיע לכדי כ-330 אלף תושבים.
בזמן כתיבת מאמר זה (ספטמבר 2024),כ- 11 חודשים לאחר הפינוי, בחלק מיישובי העוטף התושבים החלו חוזרים לבתיהם. ובישובים אחרים, נראה שיחלפו עוד מספר שנים עד שהתושבים יוכלו לחזור להתגורר בבתיהם. מפוני הצפון נמצאים עדיין באי ודאות קשה. כלל לא ברור מתי הם ישובו לבתיהם.
בימים כתיקונם, לגינות הקהילתיות היה תפקיד חשוב בחיי היומיום של הקהילות. הגינות משמשות מקום לפעילות קהילתית, מאפשרות חיבור בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה ולטבע, ומהוות מקום למרפא ומרגוע. לגינות תרומה רבה לתחושת הרווחה הכללית של הפעילים בהן.
במיוחד היום, בתקופה מורכבת זו, ישנה חשיבות רבה לשיקום הגינות הקהילתיות ביישובי העוטף והצפון לקראת חזרת הקהילות לישובים, כמו גם המשך קיומן בשאר האזורים. דומה שיהיה בכך כדי להקל על המצוקה הרגשית ולשפר את היכולת להתמודד עם התלאות ועם המצוקות שהמלחמה הממושכת מביאה איתה.
מטרת המאמר
לתאר את תמונת המצב בגינות הקהילתיות בתקופה הנוכחית (היום הזה), תוך ניסיון לגבש המלצות מעשיות לשיקום וחידוש הגינות לקראת חזרת התושבים לבתיהם (ביום שאחרי).
תיאור המצב בזמן המלחמה (פני הדברים בימים אלה)
בישובים שפונו
על אף המצב, בחלק מן היישובים המפונים ממשיכים המרכזים והפעילים לתחזק ולתפעל את הגינה, תוך שמירה על התשתית למען יום בו תחזור הקהילה: דואגים לעשב, להשקות ולשתול ואף מזמינים תושבים שנותרו ביישוב לקטוף. חברי כיתת הכוננות, שלעיתים מביעים דאגה בשל הסיכון המיותר, נרתמים אף הם לסייע בעבודה בגינה.
כאשר כוח האדם מצומצם לא ניתן לשמור על הגינה ברמה שהייתה בימי טרם המלחמה. בחלק מיישובי הצפון, שנפגעו קשות רכזים ופעילים פונו ואין מי שיטפל בגינות ויתחזק אותן. העשבייה גבהה ומערכת ההשקיה מושבתת. במספר גינות שרדו מתקנים קשיחים כמו מטבח קהילתי ומעגל מדורה מאבן וכן העצים.
צילום: יהונתן ביטון
צילום: יעל פורטוני
צילום: עפר ממן
ישנם ישובים שהוכרזו כאזורים צבאיים סגורים חברי כיתת הכוננות השלימו את תזונתם מירקות הגינה ואף חילקו מן התוצרת לחיילים שהיו ביישוב. תמונות הארוחות שהוכנו מיבול הגינה שימחו את נפשם של הרכזים המפונים, בין היתר מכרמיה ומבקיעים.
בהרבה מן הישובים, המפונים התושבים מפוזרים באתרים שונים או שחלקם שכרו דירות ועזבו את המלון בו שוהים חבריהם והקהילה למעשה התפזרה והתפרקה.
הקושי לשמור על הקהילה ילווה את חבריה עד שיחזרו למקום יישובם, וככל הנראה גם במקום החדש המפונים עדיין חשים כנטע זר.
במספר ישובים היו חילופים באוכלוסיית המפונים מה שהשפיע מאד על המשך הפעילות בגינות. בכפר הנשיא הרכזים עברו לישובים אחרים ובמקומם הגיעו מפונים חדשים ורכזים חדשים, שמנסים להפעיל מחדש את הגינות. לקיבוץ גדות התפנתה קהילת קיבוץ מנרה ויש כוונה לשיתוף פעולה בין שתי הרכזות.
בקיבוץ אורים, אוהד רימר רכז הגינה שנשאר בקיבוץ, הקפיד לעקוב אחר המתרחש בגינה. הוא טיפל בדברים הדחופים כמו תקלות במערכת ההשקיה וניסה לשמור על שלד בריא של הגינה. מאז המלחמה, הגינה שימשה בעיקר לעריכת ערבי מדורות לכיתת הכוננות ואף התקיימה בה חתונה של אחד החיילים ששהה בקיבוץ באותה התקופה.
אחת הרכזות שפונתה וממשיכה להגיע ליישוב שלה ולטפל בגינה היא גילה ורדי מקיבוץ יראון. לדבריה: “זהו המקום שלי. אף אחד לא יעקור לי את השורשים ואף אחד לא ייקח ממני את גן העדן שיצרתי יחד עם אחרים”. בגינתה קוטפת גילה תאנים בקיץ, ובחורף מלקטת פטריות וקוטפת אגסים ודובדבנים.
בישובים אחרים הטיפול בגינה נעשה בהתאם להחלטה משותפת, כפי שכתב צוות הגינה של קיבוץ מעיין ברוך בקבוצת הפייסבוק “אצלנו לקחנו יחד החלטה. מטפלים ומתחזקים, כמו בימים שלפני המלחמה, שומרים על מה שבנינו יחד בהשקעה עצומה. בשקט בשקט, בלי לפרסם מראש (מסיבות ביטחוניות כמובן), מגיע צוות הגינה אל השטח, ועוסק מאז אוקטובר 2023 בתחזוקה שוטפת, תיקוני השקיה בלתי פוסקים, שתילה בערוגות, עישוב וטיפול בעצי הפרי ובפירות היער. האתגר הוא כפול – גם להגיע לאזור מלחמה, פשוטו כמשמעו, וגם להקפיד על תחזוקה בגינה לאורך תקופה ארוכה מאד, כשהדבר החשוב ביותר בה, הוא בעצם חסר של הקהילה עצמה.”
כאמור, חלק מהקהילות התפצלו ופורקו וקיים קושי לשקמן, וכך גם את הגינות הקהילתיות שפעלו בהן. בקיבוץ אורים, לפני ה 7.10 הפעילים נפגשו בשגרה אחת לשבועיים, במהלך השבוע, והתקיימו גם אירועי שיא בחגים או אירועים אחרים שייצרו פעילות רחבה יותר. כיום כשליש מתושבי הקיבוץ שוהים במדרשת שדה בוקר, שמהווה מוקד פינוי מרכזי, כשליש חזרו הביתה וכשליש התפזרו מאילת ועד עמק הירדן. לקיבוץ קשה לתפקד כקהילה. כך המצב גם בישובים נוספים שפונו מהצפון והדרום. בנוסף לכך, משפחות שכולות ומשפחות החטופים מרבות לעסוק בפעילות להשבת החטופים או בשיקום ומכורך הנסיבות אינן לוקחות חלק בפעילות הקהילה.
בישובים שלא פונו
מחוץ לאזור שפונה במלואו, קיימות גינות קהילתיות ביישובים המשתייכים לרשויות שרק חלק מתושביהן פונו. וכן ישנן גינות קהילתיות ביישובים במרכז הארץ – עירונים וכפריים – שלא נפגעו במלחמה ומקיימים סוג של שגרה.
יישובים שלא פונו במועצות אזוריות, שחלק מיישוביהן פונו
חלק מהיישובים שלא פונו נמצאים בקרבת הגבול, בהם מתקיימים מעט מפגשים קהילתיים, שקיומם מותנית בהימצאות מרחבים מוגנים קרובים. אנשי המקצוע במועצות האזוריות מנסים לחזק את החוסן הקהילתי ולעיתים גם לשלב בפעילויות מפונים שהועברו ממועצות אחרות או מיישובים אחרים במועצה.
גם ישובים מרוחקים מן הגבול חווים את המלחמה ומתגייסים לסייע בהתאם לצורך. לדוגמה, קיבוץ עמיעד שעד כה טרם הופעלו בו אזעקות, אירח למשך כחצי יום ילדים ששבו מן הכנרת ליישובים צפוניים יותר ונדרשו לא לנוע בכבישים אל הצפון בשל סיכון בטחוני.
בחלק מהישובים שלא פונו, נעשית גם הקמה של גינות קהילתיות חדשות, לרווחת ציבור התושבים. בתחום המועצה האזורית מעלה יוסף מוקמות גינות קהילתיות חדשות בעין יעקב ובחוסן. ביישובי חבל אשכול, שאוכלסו מחדש, הצטרפו לפרויקט יערות אקלים בתמיכה של יוזמת האנרגיה הטובה, קק”ל ונטפים. בנוסף, מתוכננת נטיעת יערות גם בישובים שטרם אוכלסו מחדש.
ביישובים מחוץ לאזורי העימות (בעת כתיבת המאמר)
גם באזורים שקטים יחסית ובאזורים שלא פונו קיימת תחושת מועקה. במועד כתיבת המאמר, בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל לא היו אזעקות ולא הייתה קליטה משמעותית של מפונים. עם זאת, המלחמה השפיעה כמעט על כל היבט בהפעלת הגינה. בשבועות הראשונים של המלחמה, חברי הקהילה ופעילי הגינה חיפשו הפוגה רגשית של תעסוקה ופעילות, כאמצעי להתרחק, ולו מעט, מעיסוק בקשיי המלחמה והגיעו בהיקפים חסרי תקדים לעבוד בגינה. מהר מאד הובן שהגינה היא מקור לחוסן נפשי זמין ומזמן, נוצרה אחווה ורעות, ופעילים באו כדי לצאת מהבית ולהיות ביחד, לנשום טבע ולהתאוורר כך שהגינה הייתה מלאה בפעילים כל יום. הרכזת מספרת שלראשונה בעשר שנות הפעילות בגינה, שתילי החורף נשתלו עוד לפני פרסום התורנות הראשונה.
צילומים: מימין אביגיל הלר, משמאל נועה זהבי.
באופן מיידי הוקמה בסככת ההתכנסות פינה של ספרי ילדים ומשחקים לכל המשפחה והחלו מיזמי יצירה ספונטניים שונים, למשל ציור על גבי דלעות. ראוי לציין כי מרחק הגינה 2.5 דקות ממקלט קרוב ועל פי הוראות פיקוד העורף נדרשו אז 1.5 דקות להגיע למרחב מוגן, ולמרות זאת עדיין הגיעו אליה תושבים רבים.
למרבה הצער, בחלוף הזמן הפעילים הפחיתו בהדרגה את היקף ותדירות פעילותם. נראה כי המלחמה הנמשכת ייצרה עול ומועקה מצטברת ולתחושתה של הרכזת וכדבריה: “כולם נמצאים בעומס וקושי לתעדף עשייה והתנדבות שמעבר לנדרש כדי לתפקד ביום יום… עם זאת, פעילויות מיטיבות ומקלות דוגמת סדנת בישול, ארוחות ערב או הפעלת ילדים כן מצליחות למשוך את הקהילה שצמאה לתחושת הייחד וההפוגה מהכובד והעול הרגשי של תקופת המלחמה.”
במועצה אזורית גליל עליון – נשמר הקשר עם הרכזים, במהלך השנה, בעיקר באמצעות קשר טלפוני ואספקת ציוד, קומפוסט ושתילים. אך מפגש של פורום רכזים התקיים רק לאחר תשעה חודשים ( לעומת ארבעה מפגשים שנתיים בימי שגרה). הפגישה התקיימה באזור שנמצא מחוץ לטווח הירי והגיעו אליה רכזים מפונים אף מחיפה ומקריית טבעון. מתוכננות פגישות נוספות של רכזים לחלוקת שתילים.
הרכזים והפעילים מציינים כי תמיכת המועצה ובמיוחד תמיכת קבוצת רכזי הגינות העמיתים תורמת לחוסן שלהם. כך הדבר גם במועצה האזורית חוף אשקלון שם אחת הרכזות הגדירה את פורום הרכזים כ: “פורום שעוזר ומחזק”, ואילו רכז ממועצה אזורית אשכול הצטער על חסרונו של פורום רכזי הגינות בתחום המועצה.
נראה כי המשך הפעילות בגינות מושפעת בין השאר מחוסנם של מפעיליה, כמו גם מהחשש להסלמה.
מפעילי הגינות הקהילתיות בת”א – התאימו את הפעילויות להנחיות במצב חירום, וניסו לקיימן בסמוך למקלטים ולייצר חיבור לטבע. חלק מהפעילויות צלחו וחלקן כשלו ובוטלו. בתגובה, העירייה נחלצה לסייע ויזמה שינויים בהתנהלות. לדוגמה, בשנים קודמות הפעילים אספו בעצמם שתילים מהמשתלה העירונית והביאו אותם לגינות הקהילתיות, בעוד שהשנה העירייה חילקה את הצמחים בגינות. פעולה חשובה זו עודדה את מפעילי הגינות לחדש את הפעילות ולטפל בגינות. המצב אינו אופטימלי, גם מכיוון שהעירייה חוותה קיצוץ בתקציביה ואינה מצליחה לסייע למפעילי הגינות במלוא הצורך.
בבאר שבע, – אף שאינה באזור בו ישנם אירועים ביטחוניים רבים, , חלה ירידה גורפת בפעילויות בגינות כאשר, נראה פער גדול בין פעילות בגינות שנמצאות ליד מרחב מוגן לגינות המרוחקות ממרחב מוגן. מפעילי הגינות הצליחו להתעשת ולהתאושש רק לאחר מספר חודשים מפרוץ המלחמה. כ הפעילות בגינות חזרה בהדרגה ומחודש מרץ חזרה והתייצבה במלואה.
ברעננה -הפעילות בגינות רצופה לכאורה, אך אינה במיטבה. ניכר קושי של המפעילים לשהות בשטחים פתוחים, חלקם מרוכזים בנושאים אחרים ובפעילויות אחרות. כאשר ניסו ברעננה להקים גינה חדשה ברועי חסן, נמצא שאנשים מתקשים ליצור קהילה חדשה. נעשו ניסיונות למשוך תושבים לגינה החדשה ולגייס לכך פעילים ומשפחות, אך זה לא צלח.
מאידך, רכז גינת הפעמונים ברעננה – אילן זיונס, מספר כי בכל פעם שיש קושי כמו קורונה או מלחמה, הפעילות בגינה מתעצמת ומתחזקת. למרות קשיי היומיום, פעילים נוספים מגיעים לגינה לפעילות של מספר שעות. הגינה משמשת עבור הפעילים מקום “שפוי” ומחזק, שניתן לשכוח בו, ולו מעט, את החיים הממושכים בצל המלחמה. חלק מהפעילים החדשים מצטרפים דווקא בעקבות הפעילות לסייע לגורמים שמחוץ לקהילה.
רכזים של גינות שונות שלא באזורי עימות בהן פועלות אוכלוסיות חזקות ויציבות שמצליחות להמשיך פעילות שוטפת ללא פגיעה תולים את הדבר בכך שהגינה ממוקמת בתוך “בועה” (אזור ללא לחימה).
לדברי הדס עבאדי, רכזת הגינה בדגניה א’ – הפעילות בגינה לא פחתה. חלק מן הפעילים אמנם טרודים במשימות חדשות ונוספות מחוץ לגינה, שכן בני משפחותיהם במילואים, וחלקם שומרים על הילדים ו/או הנכדים. טכנית יש קשיים, אבל רגשית, הגינה מספקת מפלט מהמציאות, הן בזכות העשייה והן בזכות שילוב פעילות של ילדים במרחב הגינה, מה שמועיל הן לפעילים והן לגינה.
חשוב להוסיף שהגינה בדגניה אף פתחה את שעריה כלפי חוץ: מפונים הוזמנו לפעילות בגינה (יפורט בהמשך) והפעילים עוסקים בייצור שתילים לפרויקטים כמו גינות של קראוילות בדרום ובמשמר העמק (במסגרת מיזם “לזרוע אור”).
כמו גינות של קראוילות בדרום ובמשמר העמק
(במסגרת מיזם “לזרוע אור”). צילומים: הדס עבאדי
כלומר, הגינה הקהילתית מגלמת פעמים רבות בסיס ליוזמות קהילתיות רבות והיא למעשה משמשת כעין מתנ”ס ללא גג.
בקיבוץ גניגר – פעילי הגינה הכינו יחד עם צוות הרווחה של הקיבוץ “סלסלאות של אהבה” מיבול הגינה לנשות מילואימניקים, אשר שמחו לקבל תשומת לב ומעט עזרה.
ברעננה – בגינת בית הלל הועלתה יוזמה ליצור קומפוסטרים תוך שימוש בזבל אורגני שנאסף למטרה זו. נראה שהיוזמה מחלחלת ומתרחבת לגינות נוספות בעיר. בגינת הפעמונים ברעננה, הועלו בשיתוף עיריית רעננה וועד השכונה מספר מיזמים חברתיים, ביניהם מיזמים אומנותיים למען החטופים: “חומות של תקווה” ו”הבית של יעל” כמו גם יצירת גינה בבית החולים השיקומי בית לווינשטיין, גינה מונגשת בבית החולים לבריאות הנפש בבאר יעקב, ומיזם שבו מגדלים עצים בגינות של תושבים עבור מחלקת הגינון של העיריה. פעילי הגינה משתלבים גם במיזם “לזרוע אור”, ויצרו שתילים עבור גינות הקראוילות בשער העמקים ובשכונת הביניים של תושבי נחל עוז. הגישה בגינה פלורליסטית, לפיה כל אחד בוחר מה לעשות ואוסף איתו עוד חברים בעלי עניין משותף. עם זאת, הפעילים הוותיקים בגינת הפעמונים חשים שהפעילות כלפי חוץ (עשיה ונתינה למען קבוצות) באה לעיתים על חשבון הגינה עצמה, דוגמה לכך הם גידולי הקיץ שלא צלחו. כעת הם מתחבטים בשאלת תיעדוף הפעילויות.
צילומים: אילן זיונץ.
חגים בגינות בתקופת המלחמה
חיבור הפעילות לרוח התקופה – נראה כי השנה הרגישו הרכזים והפעילים כי חשוב לחבר את הפעילויות לרוח התקופה. בכוכב מיכאל לא נחגג השנה ט”ו באב אך מתכוננים לציין את ראש השנה בהבעת משאלות לשנה החדשה (משאלות שתרשמנה על תפוח מנייר ותודבקנה על “עץ משאלות” בגינה).
בקיבוץ גניגר החליטו לתת אחיזה ומשמעות לט”ו בשבט. באמצעות חיבור למיזם “לזרוע אור” . פעילי הגינה יצרו 180 עציצים לבתים של מפונים בשפיים, ואלו הועברו לשפיים לאחר תקופה של התבססות. כך התאפשר לקיים פעילות שגם לא הייתה מנותקת מן המצב המיוחד של מלחמה, וגם אפשרה להשתחרר מעט, לתת ולייצר אחווה.
גם כאשר התקבל תקציב לפעילות שלא הייתה קשורה לחגים, הבינו מובילי הגינה כי “כאשר המלחמה זועקת אי אפשר לעשות פעילות שאינה קשורה למצב”. כך,הוזמנה הרצאהשעסקה בביטחון מזון , כולל בזמן מלחמה. הרצאה שניתנה כ“מתנת הגינה לקהילה”.
מעורבות משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וגופים ציבוריים בפעילות הגינות הקהילתיות בזמן המלחמה
משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ומוסדות ציבוריים שונים ניסו לסייע למפונים אם בשילובם בגינות קהילתיות ברחבי הארץ או בהקמת גינות חדשות ייעודיות למפונים.
ועדת גינון קהילתי בריכוז משרד החקלאות ובטחון המזון שהתכנסה בדצמבר 23 דנה בסיוע למפונים. הועדה חיפשה דרכים ליצירת קשר עם מפונים כדי לשלבם בפעילות בגינות הקהילתיות. דרכים שנבחנו היו: יצירת קשר עם המפונים המעוניינים באמצעות נציגי משרד הבריאות ששהו בריכוזי מפונים, נציגי משרד הרווחה במחוזות וברשויות, מיפוי משרד החקלאות, פרסום באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות. משתתפי הישיבה ציינו כי כמעט ואין מפונים שמגיעים לגינות קיימות.
עיריית תל אביב, לדוגמה, ניסתה להפעיל את מפוני קיבוץ רעים שעברו להתגורר בשני מגדלים בשכונת קריית שלום, ובדצמבר 23 הקצתה עבורם שטח ותשתיות לגינה קהילתית בפארק החורשות, הגיעו רק 2 פעילים שהתעניינו ולכן התוכנית לא התממשה.
בקיבוץ דגניה א’ שולבו מפונים בפעילות הגינה הקיימת, ובין היתר אורגנה סדנה עם הדיאטנית עינת לב ארי. הסדנה סוכמה כמפגש טוב ונעים. אך לא הצליחו לקיים סדנה המשכית.
בבתי מלון שונים שבהם שוכנו מפונים נשתלו “גינות” באדניות ועציצים אשר הוקמו בהתנדבות ואף שותפו תלמידי תיכון, למשל תלמידי מגמת אקו חקלאות בתיכון החברתי בתל אביב, שהקימו במלונות ים המלח מערכת אדניות עם צמחים שנתרמו על ידי משתלה.
במקומות אחרים ניסו להפעיל את המפונים עצמם להקמת הגינות. בהכנתן נעזרו הפעילים במתנדבים בשנת שירות כמו גם בתרומות. בחלק מן המקומות הייתה בתחילה התלהבות ורצון רב, אך ההתלהבות דעכה והלכה בחלוף הזמן. יתכן שהדבר קשור גם לכך שהתקציב הגיע כאשר אנשים החלו לעזוב את בתי המלון לטובת מגורים במקומות אחרים. במקום אחר, שהפעילות בו הייתה מיועדת לילדים, הם התקשו להתחבר. מעבר לכך, גם בין הנשארים בבתי המלון, מפונים תיארו קושי של ממש להתחבר לגינה שהוקמה בבית המלון, כמקום מגורים זמני.
גם בישובים עירוניים וגם ביישובים כפריים הרכזים המארחים סיפרו כי הם חשו “כמו פרה שרוצה להיניק יותר מכפי שהעגל רוצה לינוק.” נשאלת השאלה מדוע למרות כל המאמצים התגלה קושי לחבר מפונים אל גינות קיימות? תשובות לשאלה זו מופיעות בפרק שעוסק בתחושות.
תחושות
רכזת מאחד הקיבוצים שפונו סיפרה כי היא ניסתה ליצור גינת אדניות שתחבר בין בני המקום לבין חברי קבוצת המפונים. היא מצאה שהיה קשה לרתום ולחבר אנשים משתי הקבוצות, וממילא היה קושי לטפח את הגינה לאורך זמן, לדבריה: “פעילות קהילתית דורשת טיפוח ותחזוקה. בהעדרם המערכת קורסת.”
רכזת אחרת אמרה: “קשה להחליף את הגינה הקהילתית שבבית בגינה אחרת. אני מעדיפה לעיתים לבצע פעילות אחרת כמו טיול בטבע.”
בשיחות עם מפונים הם נשאלו מה הסיבות לקושי לפעול בגינה במקום החדש. התשובות שניתנו התייחסו ל:
זהות של מקום – חוסר שייכות למקום (זה שלי? זה לא שלי? אני כאן פיזית אבל מתגעגעת הביתה).
זהות של קהילה – רצון לשמר את הקהילה המקורית (כמו שיצרו מוסדות חינוך לילדי מפונים).
אי פניות רגשית לעסוק בפעילות בגינה הקהילתית כתוצאה מטראומות קשות אותן עברו. המפונים..
תנאי חיים נוכחיים – משפחות סיפרו שהן חשות שהן חיות במצב הישרדותי. במשך חודשים ארוכים לא היו מסגרות לילדים, חלק מההורים אף פסקו לעבוד, והרמה הכלכלית ירדה. המשפחות מצאו את עצמן חיות בצפיפות רבה ובחוסר נוחיות מחוץ למסגרת שאליה הן רגילות ואותה הן מכירות. כבר אין ארוחות משפחתיות (אוכלים בחדר אוכל, בשעות שנקבעו עבורן, ואוכלים ללא בחירה את מה שמוגש). יש גם קושי נפשי לקחת ירקות מהגינה הביתה: “בעצם, אין לי בית. אני גר/ה במלון”.
חוסר הוודאות לגבי העתיד – פגע ביכולת ההשתלבות מחוסר יכולת המפונים להתחייב לאורך זמן, בקיבוץ נירים ששהה באופן זמני בבאר שבע, העלו חלק מבני הקהילה רצון בגינה קהילתית כחלק מההתחברות מחדש לאדמה, אך מאחר ולא הייתה באזורם גינה קהילתית פעילה וההבנה כי שהותם קצרת מועד ירד הרעיון מהפרק.
בחלק מהמקומות מפונים הרגישו צורך לחזור לעבוד בגינה, אף שאינה “שלהם”, אך הם חוו קושי להתנדב ולתרום למסגרת שאינם שייכים אליה. בסופו של דבר, כאשר הבינו כי בגינה המקומית אין די כוח אדם לשמירה על גינה שהוזנחה, וכי הדבר עלול לגרום לאבדן תקציב שהובטח, התגייסו חלקם למשימה, ונוצרו פעילויות משותפות לילדים ובני גיל הזהב מקומיים ומפונים. כלומר, ההתנדבות והאחריות האישית שהרכזים המפונים לקחו על עצמם, אפשרו להם להתגבר על הקושי, לעבור לעשיה, ויש לקוות שגם להעצמה וכאשר ישובו לביתם רוח ההתנדבות והאחריות תהיה בשיאה.
יחד עם זאת היו מקומות בהם כן נוצרה פעילות ללא קושי רב. במלון הנופש בקיבוץ האון התכנסו מפונים מיישובים שונים: קריית שמונה, כפר גלעדי, שאר יישוב, שניר, דפנה, דישון ואפילו שדרות. הגינה הוקמה בהובלת חיה לב-ארי משניר, עם סיוע ממנכ”ל המלון, שהקצה שטח, ועפרה דניאל לביא רכזת הגינות הקהילתיות במועצה האזורית. גליל עליון, שבין השאר סיפקה שתילים. ואכן, נשתלה גינת חורף מניבה והפעילים אף שתלו בכפר כ- 70 עצים שנתרמו למטרה זו בית הספר של ילדי המפונים עושה בגינה שימוש לשיעורים בנושא סביבה. הגינה הפחיתה את פעילותה לקראת הקיץ והתקווה כי היא תחזור לפעול בסתיו. הרכזת שהפעילה את הגינה בחורף שעבר הייתה כוח מניע אך כבר אינה מתגוררת באתר. נכון לעכשוו הקהילות בעיקר רוצות הביתה.
קליטת מפונים בודדים – לעיתים, כאשר הגינות לא הצליחו לקלוט קבוצות של מפונים, נקלטו מפונים בודדים – כך בבאר שבע, כך בדגניה וכך גם ברחובות.
תובנות/מסקנות והמלצות
אורחים ומארחים – חשוב כי רכזים מארחים יעשו בירור מול הרכזים המפונים מה מתאים להם, האם עבודה משולבת בגינות קיימות ביחד עם המארחים או עבודה נפרדת ששומרת על המסגרת המקורית של המפונים בגינה חדשה?
גינות אדניות עשויות לשמש סוג של פתרון. “יוצרים משהו שלנו ושאפשר לקחת אותו איתנו” ואז ההפעלה אינה נתפסת ארעית, וניתן להשקיע בה ולשקוע לתוכה. יחד עם זאת גם גינה כזאת, דורשת ליווי ותחזוקה.
הגינה כמרחב מטיב לקהילה – צוות הגינה בגניגר רואה שליחות ומשמעות בהחזקת הגינה כמרחב מיטיב לקהילה גם ובמיוחד בזמנים קשים. הפעילים המרכזיים מחזיקים את האחריות על שתילה, זריעה וארגון ומחפים על מיעוט הידיים העובדות באמצעות גיוסים נקודתיים לצד שילוב מערכת החינוך בגינה ושיתופי פעולה נוספים. הצוות הגיע למסקנה שערכה של הגינה עבור הקהילה, במיוחד בזמנים קשים, רק עולה כמקום שטוב להיות בו יחד ולהירגע ומקפיד לשדר לחברי הגינה קבלה מלאה גם אם הם פחות תורמים לעבודה. הם ייסדו יום קבוע למפגש של אחר הצהריים, שאינו מיועד לעבודה או אירוע אלא למפגש חופשי (עם הפעלה פשוטה מאוד לילדים). חברים הוזמנו להגיע, הושמעה מוזיקה והונחה מחצלת, לפעמים הודלקה מדורה ואנשים הגיעו, התרווחו וחשו אחווה ואתנחתא מהשגרה המורכבת.
התמדה ופעילויות למען החוסן הקהילתי – בבאר שבע – אחיקם, רכז הגינות הקהילתיות מדגיש כי נדרשת התמדה. המסר לתושבים, שחלקם אינם פנויים רגשית לנושא, צריך להיות: “אנחנו פה היום ונהייה פה גם מחר”. הוא מנסה לשמר פעילות לפעילים (יום עיון ומפגשים), אבל ידע מראש שהנוכחות תהיה קטנה מכפי שהייתה בימי שגרה. לכן עשו פעילויות יותר סמליות כמו זריעת צמחי בר בהיקף גדול, פעילות זו אף שולבה בסדנאות אימפרוביזציה טיפוליות לשימור החוסן הקהילתי. להערכתו, פעילות כזו עם דגש על הפעילות הקהילתית ודאגה למתן משקל מיוחד לחיזוק החוסן הקהילתית ימשך גם לאחר המלחמה.
היום שאחרי בגינות הקהילתיות
השאלות שעולות לגבי “היום שאחרי” הן האם ומתי ישובו המפונים לבתיהם ואיך זה ישפיע על המשך קיומן של הגינות הקהילתיות.
ישנן קהילות שלמעשה פורקו וחבריהן שוהים במתחמים ובאזורים שונים. קיים חשש שהקהילה לא תשוב להיות כשהייתה וכי חלק מהתושבים כבר לא ישובו לביתם.
בחלק מיישובי הדרום, החלו מפונים לשוב לבתיהם וחלקם האחר ככל הנראה לא ישובו בקרוב או בכלל. כך או כך, נראה כי הישובים ישנו את פניהם ולא ישובו להיות כתמול שלשום.
אחת המפונות שחזרה לביתה ציינה כי עשתה זאת ברגשות מעורבים מאחר והיא לא מרגישה בטוחה אפילו בביתה, וכן משום שעמדה על הפערים בין המרכז לפריפריה, בתחומי בריאות, תרבות וחינוך. לדבריה עד כה חזרו רק כ- 80% מהתושבים.
לפיכך, נשאלת השאלה מה יעלה בגורל הגינות.
יש לבחון את שיקום הגינות בשלושה מישורים:
- תקציבים ונהלים;
- שיקום תשתיות הגינה והצמחייה;
- שיקום נפשי ורגשי.
1. תקציבים ונהלים
בעקבות המלחמה השתנה סדר העדיפויות של הנהלות יישובים בכל הקשור לתוכנית ההשקעות. הדגש כרגע הינו בתחומים דחופים יותר בשלב זה. עולה חשש כי ללא תמיכה ועזרה חיצונית בזמן הקרוב, ובהעדר משאבי תקציב וניהול, הגינות ייזנחו, תשתיות יהרסו ויידרש מאמץ מחודש וגדול להקימן מחדש.
בקיבוץ יראון בנבחנת אפשרות לשלב את הגינה בענף התיירות העתידי, כמקום לסדנאות ופעילויות של מפלט רוחני בטבע (retreat) כגון יוגה ועוד פעילויות הפגה.
בגינות שנתמכות על ידי גופים ממשלתיים ואחרים ראוי לבחון את שינוי תנאי השלמת כספי התמיכה (matching) במטרה להקל עליהם, ולאפשר מימוש סביר, גם אם בזמן ארוך יותר. יש לקוות כי יתקבלו תמיכות גם לשיקום גינות קהילתיות.
חשוב לאתר אמצעי תמיכה חדשים. ביישובי מועצה אזורית אשכול נענו ליוזמת יער האקלים (בשת”פ עם קק”ל, האנרגיה הטובה וחברת נטפים) ונערכים לנטיעת חורשה קהילתית בחלק מהיישובים. חורשות אלו יהוו מקום להתכנסות קהילתית ויאפשרו המשך פעילות בדרך שונה מעט. במסגרת המיזם, פעילי הגינות הקהילתיות באורים ובצאלים נטעו חורשה בצמוד לגינה הקהילתית.
תושבי ניר יצחק שעברו לאחרונה מאילת למשאבי שדה, מתכננים להקים יער אקלים כשישובו לביתם. במחנה הזמני שלהם במשאבי שדה מתכננים לייצר “פעוטון” של עצים בעציצים, פעוטון שיוקם בסיוע משאבי שדה, שהקצתה לכך קרקע ומים להשקיה. אין ספק כי “מי שנוטע עצים נוטע תקווה.”
2. שיקום תשתיות הגינה
תחילה יש להעריך את עלות הנזקים שנגרמו לתשתיות כגון: מטבח חוץ, בית צמיחה (חממה) או פרגולה, אשר לטובת הקמתם מחדש יידרש תקציב נפרד. בנוסף, יידרש תקציב לפיזור חיפוי והצנעת קומפוסט ו/או שיקום מערכת השקיה (החלפה ותיקון צנרת ומחברים שנפגעו מנזקי מלחמה ו/או בע”ח). אחת הרכזות ציינה שהבינה כי כדאי היה שמערכת ההשקיה תהייה אלחוטית ( wifi באופן המאפשר שליטה ובקרה מרחוק, קבלת מידע מעודכן על נזילות ותוספת השקיה במידת הצורך.
כמו כן, ניתן להעריך שתידרש עבודת כפיים רבה בעישוב ובניקוי הגינה. בחלק מהיישובים ייתכן וידרשו סריקה ואיסוף של רסיסים שעלולים להיות מפוזרים בשטח הגינה או בסמוך אליה.
לצורך שיקום יעיל ומהיר יידרש “גיוס” מתנדבים. מתאימים לכך הם רכזים ופעילים מגינות קהילתיות בישובים אחרים. לקיבוץ כרמיה הגיעה קבוצה ממועצה אזורית זבולון, ולקיבוץ מבקיעים הגיעה קבוצה מנען. מעבר לעזרה הפיזית, פעילות שכזו מחזקת את תחושת ה”ביחדנס” והיא בבחינת Win Win situation לשני הצדדים.
תיתכנה גם תמורות על פי בחירה באופי הגינה. בקיבוץ עמיעד, שלא פונה, החליטו לשנות את פניה לגינה יצרנית, המתנהלת בעצמאות כלכלית.
3. שיקום נפשי ורגשי
הרובד השיקומי החשוב ביותר הינו שיקום ואיחוי הקהילה והאנשים בתוכה.
אחת מהרכזות ששבה לביתה אמרה: “בשיפוץ של ביתי מיגנתי את עצמי לדעת. ההרגשה כבר לא כיפית כבעבר. תחושת הבית שהייתה לי, אבדה”. חלק מהאנשים ששבו לבתיהם עדיין חוששים לשהות בשטחים פתוחים וממעטים להגיע אל הגינה. חלק מהמפונים מצליחים להתרומם מהקושי ולהתאושש בעוד שאחרים זקוקים לזמן נוסף ואולי – לעזרה.
אין זה מן הנמנע כי התושבים שישובו לבתיהם ישקיעו תחילה את האנרגיה והמשאבים בשיקום המשפחה, הבית והפרנסה, זאת בטרם יתפנו לשיקום הגינות. אחת מן הרכזות אמרה כי “אי אפשר לצפות מהאדם שמשתקם שישקם את עצמו”. עם זאת, היא מניחה כי היא תגיע לגינה, אם זו תיתן לה כוחות.
המועצה אזורית חוף אשקלון, בשיתוף פעולה עם מרכז חוסן ע”ש כהן-האריס (מרכז מקצועי העוסק בפיתוח תוכניות לייעוץ ולהכשרה בתחום שיפור החוסן האישי, המוסדי והקהילתי.), שילבו בפעילות הגינות מטפלים בגינון.
במושב כוכב מיכאל גישה זו צמחה מלמטה (Grass Roots). המושב אמנם לא פונה, אך רעש הטילים נשמע היטב ומשפיע על חוסן התושבים. בתחילת המלחמה, התכנסו תושבים שהינם אנשי מקצוע מתחום הטיפול ומיפו את אוכלוסיית המושב (מי במושב /התפנה /מילואים / מבוגרים, וכיו”ב) ויצרו מערך של אנשי קשר מול כל התושבים. הגינה הקהילתית נהפכה לגינה טיפולית כך שבחודשים הראשונים למלחמה, בימים קבועים ובכל שעה עגולה הגיעה קבוצת גיל אחרת, מגיל גן ועד כיתה ח’ והגינה היוותה מקום מפלט לתיעול רגשות קשים ולמעשים חיוביים בגינה. שכבת ו’ התמידה וקיימה לאורך כל השנה מפגשים אחת לשבוע. כמו כן, הותאמה פעילות לכל גיל, כולל לגיל הזהב. בגינה נערכו סדנאות שונות בהתאם לצרכים שעלו והתקיימו מפגשים פרטניים למי שנזקק. תוצרת הגינות כגון שקיות ריח עם קמומיל, לבנדר ומליסה (“השקיק המרגיע”) חולקו לתושבים, כמו גם דף מידע בו פורטה הפעילות שנעשתה בגינה ובמושב בכלל. הפעילויות לאורך המלחמה עסקו סביב הגינה, אך מה שייחד את הפעילות היה קיומו של שיח בנושאים רגשיים, כגון סדנה לילדים בה בנו תיבות קינון לירגזי ועסקו בעצם “בבית הבטוח שלהם” או הכנת “פצצות זרעים”, שבאופן יזום הוטחו בזעם אל השטח (כדי לשחרר אנרגיה).
במבקיעים, לאחר שחזרו הביתה, חלק מהפעילויות בגינה נועדו ליצור שייכות וביטחון (למשל יצרו עציצים לטיפוח מועדון האזרחים הוותיקים (הבית החם), להעניק שוב את התחושה של בית, הן לאוכלוסייה הצעירה (סדנאות להורה וילד) והן לאזרחים הוותיקים בבית החם.
המועצה שהבחינה כיצד תרמה הפעילות בכוכב מיכאל לשיקום וחוסן של הקהילה, החליטה לאמץ גישה זו גם ביישובים אחרים, ובשיתוף פעולה עם מרכז חוסן שכרה מטפלים בגינון לטובת פעילות בגינות קהילתיות. הוכן מערך סדנאות הכוללות 8 או 12 מפגשים הן לגיל הזהב והן סדנאות פרטניות להורים וילדים (לטיפול בהפגת מתחים).
הפעילות הטיפולית נערכה גם בישובים שלא פונו, אך זוהו בהם קשיים בשל המצב הכללי ועייפות המתנדבים לאחר תקופה ארוכה של פעילות.
רכזים ופעילים ציינו כי גם אם יוזמות של רכזים עמיתים להזמין אותם אל גינותיהם, ולסייע להם להקים גינות חדשות לא צלחו, בעיקר בגלל שהמפונים לא היו פנויים לדבר, עצם הצעת העזרה הביאה לעליה בחוסן. אחת הרכזות המפונות ציינה כי כמו בגינות, גם בבית ששכרה, מחצית מהרהיטים והכלים נתרמו לה על ידי אנשים שכלל אינה מכירה, מה שתרם רבות לשיפור ההרגשה.
הסיוע לאנשים אחרים מעלה את תחושת החוסן, כפי שאמרה אחת המטפלות: “בתקופה קשה זו נאלצתי לטפל בבני משפחה שחוו קשיים. הסיוע לפעילים בגינות הקהילתיות אפשר לי להיות בעשייה (doing) ולא לשקוע במחשבות ובקשיים”.
הנאה, הנעה ותקווה
ראשית דבר, בימיה הראשונים של המלחמה ב”ניצוץ של אופטימיות” נטמנו בקיבוץ אורים שורשים מעובים של נוריות. בחודש מרץ, עם חזרתה של קהילת אורים לביתה, קיבלה את פניהן בצבעים אופטימיים פריחת הנוריות.
בקיבוץ שדה נחמיה הוקמה גינה חדשה ובעמיר חודשה גינה ישנה. רכזי המועצה האזורית שנפגשו לאחרונה ציינו כי קיימת ציפייה לחזור לגינה וציפייה לגשם שיחדש את הכול. וכפי שציין אחד הרכזים: “המלחמה הזאת תיגמר בסוף, ואנו נמשיך ונחרוש גם את התלם האחרון במדינה”.
העבודה בגינה מתגמלת בהנאה. ילדים שחזרו ליישובם והגיעו לפעילות בגינה אמרו לרכז כי ממש חיכו לחזור לפעילות בגינה, ובקשו לדעת מתי תתקיים הפעילות הבאה. בגינה אחרת, ילד שסחב גזעים כבדים ציין כי: “סוף סוף אני מפעיל שרירים”.
בדרך הטבע, הגמול שמתקבל מן הגינה ברור לא רק לילדים שפועלים בה. כאשר התבקשו תושבי חולית לציין 3 עוגנים שמשמרים אותם כקהילה, ענו התושבים כי העוגנים החשובים ביותר היו: הגינה הקהילתית, הפאב ומפגשי הפרלמנט (יושבים בחברותא).
הגינה הקהילתית מהווה עבורם חלק מרכזי אף יותר מהפאב ומהפרלמנט. הנשאלים בקשו כי במחנה הזמני ברביבים, שם מתגוררים חלק ממפוני הקיבוץ, תוקם גינה קהילתית. כתוצאה מכך, גויסו תרומות ונושא זה הוגדר כבעל חשיבות גבוהה. לטובת העניין התגייסו סטודנטים לאדריכלות נוף ממכללת סמי שמעון, ויחד עם אורן זבדה ושותפים נוספים מהקהילה ומועדת התכנון של חולית, תכננו את הגינות ברביבים ובחולית (תכנית שאושרה על ידי הקהילה). הם גם תכננו את מטבח החוץ ומבנה שישמש להתכנסות. שני מתקנים אלו אמורים לעבור בסוף תקופת הביניים יחד עם הגינה לחולית. כעת מתחילים לתכנן ולהכין את האזור של הגינה הקהילתית ברביבים, לבנות ערוגות וליצור קשר עם ספקי שתילים. מנסים לחזור לסוג של שגרה עד כמה שאפשר כבר בחודשים הקרובים.
כמו כן, קיימת החלטה של הקהילה, שכאשר ישובו לחולית, בתי החינוך הממוגנים יהיו על יד הגינה הקהילתית דבר שיאפשר פעילות שגרתית. הגינה היא חלק מה-DNA של חולית ויוצרת קשר לסביבה ולקיימות.
אורחות החיים בקיבוץ צפויות להשתנות בהיבטי סביבה וקיימות, לרבות: בניה על פי תקן לבניה ירוקה, כל עסק חדש יאושר ע”י ועדת סביבה וקיימות, יפוזרו קומפוסטרים, פעילות למען שמירת טבע והחזרת צמחים בסכנת הכחדה כמו עירית גדולה, חבצלת הנגב ולוליינית מעובה (בתאום עם רט”ג). תהליך זה צמח כולו מפעילות של הגינה הקהילתית, שיזמה קורס מעורר גלים – פרמקולצ’ר לכל הקהילה.
בצאלים ובישובים נוספים, מצב הרוח או האנרגיות לא דומים לאלו שהיו לפני ה 7.10. הרכזים מנסים לייצר דרך של חזרה לשגרה ולעורר את נושא הגינה הקהילתית בפרט ואת חיי התרבות בכלל. רוב התושבים פונו תחילה לכמה מוקדים, ואחר כך התכנסו למלון בראשית. החזרה לקיבוץ הייתה באביב (במרץ-אפריל), כאשר אתר הגינה עוד לא היה מוכן. מאז שחזרו שתלו עצים והכשירו את השטח מחדש, אך בקיץ בכל מקרה לא עובדים. לא ברור מי וכמה מהתושבים יגיעו לפעילות כשזו תתחדש.
תפקיד הרשויות בשיקום הקהילות והגינות הקהילתיות
מקבלי החלטות ברשויות המקומיות ובמשרדי הממשלה לרוב אינם מודעים לחשיבות הגינות הקהילתיות עבור הקהילות ולעיתים עולה התעדוף לצרכים ושימושים אחרים, בעיקר בשטחים חומים (מיועדים למבני ציבור).
חשיבותן של הגינות הקהילתיות חייבת להיות ברורה יותר לבעלי תפקידים ברשויות, במיוחד בימים אלה, בהם שרויה המדינה במשבר המאיים על קיומן, שיקומן וחוסנן של קהילות רבות ברחבי הארץ,. הגינה בקהילתית מהווה מעין “מיקרוקוסמוס” בה מתקיים מארג ייחודי הנוגע בקשת רחבה של תועלות לרווחת הציבור והפרט, בהיבטים רבים כגון: חברה (כגון פלטפורמה ליוזמות קהילתיות), בריאות (כגון השפעה על תחושת הרווחה הנפשית והפיזית), סביבה (סיוע להתמודדות עם משבר האקלים).
הדוגמאות שפורטו לאורכו של המאמר משקפות את הצורך לעידוד ומתן תמיכה להמשך קיומן של הגינות הקהילתיות, המהוות מקום מפגש, מפלט ומרגוע וככלי שיקומי ישים, איכותי וחשוב בעת הזו.
הגינה הקהילתית מתקיימת בזכות מכנה משותף רחב, בה יכולים לקחת חלק מגוון קהלים וגילים, לתרום ולהיתרם, לעשיה בצד מנוחה והפוגה, ביחד ולחוד. החיבור לאדמה, לצומח, לשינויי העונות, יוצר ומניב נרטיב חזק, עליו מעידים כל מי שיש לו חלק בגינות אלו.
תודות (השמות לפי סדר א-ב של שמות המשפחה)
לשמואל הירש ולנעמה לוריה ארבלי שעברו על המאמר והערותיהם המועילות עזרו לי לשפרו.
לרכזי גינות קהילתיות (ברמת הרשות או הגינה)
(חלק מן הרכזים מרכזים את הגינות בשיתוף עם רכזים אחרים)
- הילה אהרון, רכזת הגינה הקהילתית בכוכב מיכאל
- אפרת אור, רכזת הגינה הקהילתית בכרמיה
- אחיקם אורבוך, רכז הגינות הקהילתיות בבאר שבע
- יהונתן ביטון, רכז הגינה הקהילתית בשתולה
- ענת ברוק גורפונג, מנהלת יחידת הקיימות, עיריית רעננה
- ענת גילור, פעילה בגינה הקהילתית חולית (רחובות)
- טל ויקטורי, חברת צוות שיקום, קיבוץ ניר עוז
- אורן זבדה, יועץ למשרד החקלאות ופיתוח הכפר במיזם חקלאות יישובית, תושב חולית
- אילן זיונץ, רכז הגינה הקהילתית פעמנים ברעננה
- נועה זהבי, רכזת הגינות הקהילתיות במועצה אזורית עמק יזרעאל
- מיכל זיו, רכזת הגינות הקהילתיות במועצה אזורית חוף אשקלון
- אודי יצחקי, רכז הגינה הקהילתית במעיין ברוך
- עפרה דניאל לביא, רכזת הגינות הקהילתיות במועצה אזורית גליל עליון
- גילה ורדי, רכזת הגינה הקהילתית ביראון
- חיה לב הארי, רכזת גינת מפונים בהאון (במקור משניר) (ערן שחר)
- כפיר מרקוביץ, רכז הגינות הקהילתיות בתל אביב
- אביגיל ספי, רכזת הגינה הקהילתית ביראון
- בן פיליף רפד, האון (כפר גלעדי)
- הדס עבאדי, רכזת הגינה הקהילתית בדגניה א
- רחל קהת, רכזת הגינות הקהילתיות במועצה אזורית מעלה יוסף
- הילה קטרי, אחראית על הגינות הקהילתיות במועצה אזורית אשכול
- רן קראוס, רכז גינה קהילתית הדרים בכפר סבא
- אוהד רימר, רכז הגינה הקהילתית בקיבוץ אורים
- ערן שחר, האון (דפנה)
