הגישה ההוליסטית בגינון טיפולי: חשיבות המטען השכלי

כתבה מאת:  ד”ר אליעזר שנהב

במשך שבע השנים, בהן אני מנהל את תוכנית הגינון הטיפולי ביחידת השיקום של יד שרה בירושלים, נוכחתי לראות את התועלת של הגישה הוליסטית בגינון טיפולי, בניגוד לשיטה המכניסטית הקלאסית. תנו לי להסביר:

מזה שנים, תוכניות בגינון טיפולי מתנהלות על ידי מקצוענים בוגרי מגמות בוטניות/ הורטיקולטוריות (בארה”ב) או ריפוי בעיסוק (באנגליה), שלמדו להדגיש את האספקט הטכני הפיזי של העבודה. כתוצאה מכך, במשך הזמן הפעילויות נכנסות לתלם שיגרתי מאוד, נוח למטופל, גם למטפל – אך קצת משעמם.

בנסיבות של מגע קצר יחסי בין מטפל ומטופל, כגון בית חולים רגיל או מוסד לחולים סופניים, הגישה הזו יכולה להיות טובה ומקובלת. אולם בתנאי אשפוז ממושך יותר, נוצר די מהר, גרעין של מטופלים ש”כבר עשו את הכל”. אז מתעוררת השאלה: מה לעשות כדי לרתק אותם לפעילות כשנכנסים לשנה השנייה (או השביעית!) ? ידוע לי שבחו”ל בעיה זו מעוררת בהלה לא קטנה בכמה תוכניות בעלות שם.

כאשר ליוויתי את הקבוצות שלי – שרוב חבריהן הם קשישים בעלי נכות קשה- לתוך השנה השניה, הגעתי למסקנה שכדי להימנע מנמנום במהלך המפגשים (שלי ושל חברי הקבוצה), חייבים להוסיף קצת “פלפל” לפעולה.

מאחר ואני עוסק בבונסאי (עצים ננסיים בסגנון סיני/יפני) כתחביב אישי הרבה שנים, מן הסתם חשבתי להוסיף אותו לתוכנית. אך, כיצד לעשות זאת בלי להציג ידע קודם על התרבות הבונסאיסטית בפרט – ואף על התרבות הסינית והיפנית בכלל?

תהיתי – האם הלקוחות שלי, שרובם ככולם עברו לפחות אירוע מוחי אחד, יהיו מסוגלים להבין, להפנים את החומר? האם הם ייהנו?  האם אצליח למשוך את תשומת ליבם בכלל?..

ובכן, התחלתי עם הרצאה קצרה, מלווה בשקופיות על האוסף הלאומי של בונסאי בארה”ב, והופתעתי! איש לא נרדם, כולם התעניינו ואפילו נהנו, ורובם – למרבה הפלא – אף זכרו חלק ארי ממה ששמעו.

לסיכום, גיליתי שטעיתי בהערכתי של הכושר השכלי של האנשים שלי. בנוסף, לא צפיתי את ההתלהבות שהחשיפה לחומר עיוני חדש תגרה לקוחות כל כך מוגבלים כביכול.

מאז אינני מדריך מפגש מבלי להגיש קטע עיוני בתחילתו: סיפורים על “צמח היום”, שיעורים פשוטים בעקרונות בוטניים, ומופעים אור קוליים על הצמחייה בארצות רחוקות כולל התרבויות שלהן. תמיד אני נשאר מופתע מידת ההנאה והקליטה של המשתתפים.

לא מכבר, בכנס השני של הארגון שלנו לגינון טיפולי, שמעתי מכמה מעמיתיי על הקושי לעורר עניין בפעילות, במיוחד בעבודה עם קשישים. הצעתי היא – להגביר את המטען השכלי כפתרון כולל לבעיה זו.

המסר פשוט: בגינון טיפולי כמו בכל דבר אחר, עדיף להבין מאשר לעשות סתם.

נלקח חלקית ממאמר שהצגתי ב-

The First Mediterranea Congress of Medicine & Rehabilitation.   –    הרצליה, מאי  1996