למרות שניתן לשער שאנשים מצאו נחמה בטבע משחר ימיה של האנושות, העדות הראשונה לגינון בהקשר טיפולי היא מימי מצרים העתיקה. רופאים של חצר המלוכה המצרית הורו לבני המלוכה אשר סבלו מהפרעות נפשיות לקיים טיולים בגני הארמון. (Davis, 1997).
מסוף המאה ה – 17 ישנן עדויות על שימוש בחקלאות כחלק מטיפול בתחום הפסיכיאטרייה בארה”ב, באנגליה ובספרד (Relf, 1973). Rush אשר לנחשב לפסיכיאטר הראשון בארה”ב היה זה שפתח את הדלת לקבלת השימוש בחקלאות כחלק מטיפול בחולי נפש. בשנת 1798 כתב Rush שעבודת אדמה במסגרת חווה חקלאית היא בעלת אפקט מרפא לחולי נפש. (Relf, 1973).
לאורך המאה ה- 18 נוספות עדויות לשימוש באפקט המרגיע של סביבת הטבע כאמצעי ריפוי. בשנת 1806, צוותים מטפלים בבתי חולים פסיכיאטרים בספרד החלו להדגיש את השימוש בחקלאות ובגננות בתוכניות הטיפול שלהם.
צעד חשוב בהתפתחות המקצוע היה בשנת 1817, עם הקמתו של המוסד הפסיכיאטרי הפרטי הראשון בארה”ב בפילדלפייה. סביבת בית החולים עוצבה כפארק גדול ובו שדרות עצים מוצלות, שבילי טיול צרים, ומרחבי דשא פתוחים. למרות שמטופלים עדיין היו מעורבים בגידול ירקות ופירות נעשה כאן לראשונה שימוש באפקט המרגיע של סביבת הטבע כאמצעי ריפוי.
בפרסום שלJhonston משנת 1899 תוארה גרייה באמצעות עבודה עם צמחים כמקדמת למידה אצל ילדים עם מגבלות מנטליות.
במלחמת העולם הראשונה שימשה עבודה בחקלאות ובגינון למטרות תעסוקה וכפעילות פנאי, במלחמת העולם השנייה פעילויות אלה הפכו לאחד מאמצעי הטיפול המשמשים בתוכנית הטיפול מעבר לתעסוקה.
בשנת 1917 המחלקה לריפוי בעיסוק בבית החולים “Bloomingdale” בניו יורק הציעה הכשרה בחקלאות המיועדת למטפלים מוסמכים. גינון כאמצעי מטיפול קיבל כאן לראשונה תוקף. שנתיים לאחר מכן בשנת 1919 , טיפול באמצעות גינון קיבל תוקף נוסף כאשר הוקמה קרן מנינגר (Meninger Foundation) לקידום טיפול ושיקום במדינת קנזס. מיומה הראשון הוו גננות ולימודי טבע חלק בלתי נפרד מפעילותה .
בשנות ה – 20 , במקביל לעליית תקפותו של הכלי על ידי שימוש בתוכניות טיפול שונות, הגינון כאמצעי טיפול הולך ותופס מקום בספרות המקצועית של מקצוע הריפוי בעיסוק.
בשנת 1936 נוסד ארגון המרפאים בעיסוק באנגליה. הארגון הכיר רשמית בשימוש בגינון ובחקלאות כטיפול ספציפי לבעלי מוגבלויות מנטליות ופיזיות. צעד חשוב נוסף התרחש בשנת 1942 כאשר נפתח, לראשונה במסגרת אקדמית, קורס בחקלאות במסגרת לימודים לתואר ראשון בריפוי בעיסוק.
מלחמת העולם השנייה גרמה לגידול משמעותי בשימוש בחקלאות במסגרת אשפוז בבית חולים. בשנים אלה הרחיבו מרפאות בעיסוק את השימוש בפעילות גינון וחקלאות במסגרת תוכניות השיקום. השימוש הנרחב בכלי אפשר לאסוף מידע רב על האפקטיביות הרבה שיש לו בשיקום נפגעים פיזית ומנטלית עקב טראומות שונות, ועל תרומתו לקיצור זמן האשפוז.
בין השנים 1950-1960 חלה תנופה בפיתוח תוכניות לימוד והכשרות מקצועיות בגננות טיפולית-שיקומית. תוכניות אלו כללו התייחסות ספציפית לאוכלוסיות קשישים, נפגעי נפש או מגבלות פיזיות.
בשנת 1973 נוסד הארגון המקצועי האמריקאי אשר נקרא מאז 1988 “AHTA – The American Horticultural Therapy Association”. בשנת 1978 הוקם הארגון המקצועי הבריטי אשר נקרא Thrive.
ב- 1993 נפתח לראשונה באנגליה מסלול לימודים אקדמי בגינון טיפולי. בנוסף, בשנת 1990 הוקם בארה”ב גוף חשוב שתרם לקידום המקצוע בשם “The People-Plant Council”. פעילותו התמקדה בהרחבת המחקר בנושא הקשר בין האדם לצומח, השפעת סביבת הטבע על האדם המודרני ועוד. עבודת המחקר שנעשתה במסגרת גוף זה ובתמיכתו יצרה ביסוס מדעי המחזק את התוקף של השימוש בגננות בצמחים לצורכי שיקום ולטיפול.
Davis, S., (1997), Development of the Profession of Horticultural Therapy. In S.P. Simson & M.C. Straus (Ed.) Horticultural Therapy Principals and practice. New York-London: Haworth Press, Inc.
Relf, D. (1973). Horticulture: A Therapeutic tool. Journal of Rehabilitation, 39(1), 27-29.