כתבה מאת: מיכל ליבוביץ
סיפורה של אישה וגינה
רקע קצר…
באחד הימים צלצל הטלפון בגינה הטיפולית, על הקו הייתה רחל. במבטא בריטי- ינקי כבד היא מספרת לי שקראה על הגינה הטיפולית בכתבה שהתפרסמה לפני מספר ימים בג’רוסלם פוסט והיא מעוניינת לתרום עציצים. יש לה גינה, ומפאת גילה היא מצמצמת אותה, רחל הזמינה אותי לראות ולבחון האם תוצרתה טובה בעיני… היה קשה למצוא זמן לביקור בגלל סדר השבוע העמוס של רחל, אבל לבסוף נמצאה השעה היעודה ועשיתי פעמיי לעבר “בית ברכה” ביד אליהו, מקום דירתה של רחל.
לאחר שעליתי 4 קומות במעלית ואחר כך עוד קומה במדרגות (!!!), נגלתה לעיני גינת גג ענקית, רובה סוקולנטים, כמה מהם ותיקים ביותר (30 שנה לפחות) ביניהם צמחי תבלין, צמחי גרניום, מטפסים ועוד. הצמחים שתולים במגוון אדניות ומיכלים מאולתרים, מקושטים בחלוקי נחל היוצרים מסלעות מרהיבות, הנציץ סיים לפרוח והפורטולקות מתכוננות. ועל הכול מנצחת רחל. יצר הסקרנות התגבר… ומשם נולדה כתבה חדשה.
סיפורה של אישה
רחל סיגל נולדה בברלין, בגיל ½ 8 הייתה אחת מילדי ה”קינדר-טרנספורט” שנשלחו מגרמניה הנאצית. היא אומצה ע”י משפחה בסקוטלנד. אחיה הצעיר אומץ ע”י משפחה אחרת והשניים היו בקשר כל התקופה. בתום המלחמה כשהייתה בת 14 הועברה לבית ילדים של עליית הנוער. הבית נקרא Porten-House ואליו הגיעו שליחים מכל תנועות הנוער הציוניות כולל הדתיות, השומר הצעיר, הבונים ועוד.
את הקשר שלה לחקלאות החלה בחווה חקלאית בבדפורת בדרום אנגליה. אל החווה הגיעו במשך הזמן ילדים נוספים מהמחנות באירופה. שם בעצם לימדו כיצד להקים קיבוץ. כל זה היה במסווה כמובן. רחל מספרת “שזו הייתה תקופה מעניינת אבל קשה”. מיד תבינו שרבות עוד כאלה לפניה. הבנות עבדו בכפרים בסביבה, ומבחינת הממשל הבריטי היוLand-Army Girls. התוכנית העתידית לעלות לארץ ישראל הייתה בגדר סוד. “היינו מטפחות את המשק שלנו ומתכוננות לעלייה לארץ. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת, לנסוע בחמש בבוקר על אופנים, זה לא היה קל. עבדתי במכבסה עירונית וזה היה כמו להיכנס לת”א באוגוסט. כיון שהייתי מתעלפת מהחום העבירו אותי לעבוד ברפת”, מספרת לי רחל ואנו נודדות יחד לתקופה רחוקה בעבר.
בשנת 1949 (בת 20 בערך) עלתה רחל לארץ באוניה, וכחברה בגרעין של 32 איש הגיעה לקיבוץ להבות הבשן. בהמשך הגרעין עבר ליסעור ליד עכו, ורחל הייתה שם שנה אחת. “בימים אלו שילמו בימי עבודה בין הקיבוצים, ולא בכסף. תמיד אהבתי להתנדב, לנסוע, להסתובב…”
בשנות ה- 50, כשהתרחש הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית, קיבוצים רבים שנפגעו ביקשו מתנדבים מחברי גרעינים שונים ברחבי הארץ. רחל נקראה לקיבוץ כרמיה (בין יד מרדכי לזיקים) עקב הכשרתה כלולנית. באנגליה הספיקה גם ללמוד על גידול אפרוחים. “חשבתי שאהיה שם שישה חודשים, ונשארתי 15 שנים”.
במשך כ-8 שנים הייתה רחל המורה למלאכה בכרמיה. היא לימדה גם בקרית מלאכי ובקיבוצים בסביבה. “לימדתי עבודות עץ וקרטון, עד היום אני לא אוהבת לתפור…” בנוסף לעבודתה כמורה עשתה תורניות שמירה. “היו לי אז הרבה חברים טובים”. בתקופה זו דבק בה הכינוי “רחל על גלגלים” כיון שהייתה נוסעת הרבה. היא עבדה בשבתות במטבח כדי שתוכל באמצע השבוע לנסוע לטייל בטרמפים ולהכיר את הארץ. בקסטינה היה מפעל לצינורות. הייתה רשת של נהגים שהיו מסיעים את הסחורה עד אילת במשאיות. אלה היו לוקחים טרמפים את המורות שעובדות בקיבוצים בסביבה. כולם הכירו את כולם באזור. גם זו הייתה לדברי רחל תקופה מעניינת “היו גם סיפורים פיקנטיים בנושא הזה” מספרת רחל ולא מפרטת…
בשנת 1969, אחרי מלחמת ששת הימים רחל עוזבת את כרמיה. היא רוצה לגור בחיפה אבל כיון שלא מוצאת עבודה היא משתקעת בתל אביב. כאן עוברות עליה, לדבריה, שלוש שנים קשות של נדודים בין עבודות מזדמנות ודירות שכורות. בין מקומות עבודתה היו בית חרושת לאריזה של כפפות, מרכזיה טלפונית, מזכירה, וכדבריה: “אחרי שנים בקיבוץ לא ידעתי אפילו מה זה צ’ק…”.
בסופו של דבר הגיעה לעבוד בהתאחדות עולי בריטניה. סול (שאול) טמפקין, שהקים את הגוף, ונקרא “הזקן”, חיפש מישהי שיודעת להדפיס. “בשבילי הוא היה כמו אבא ולא כמו בוס. ישבתי כל הלילה ומילאתי פח מלא בטיוטות עם שגיאות ובבוקר המכתב היה מוכן. במשך שנים חשבתי שהסתרתי זאת ממנו אך הסתבר שהוא ידע”. רחל עבדה אצל “הזקן” במשך שלוש שנים. כשהוא יצא לפנסיה, קיבלה שלוש הצעות עבודה אחרות אך היא העדיפה להישאר עד שהוא יעזוב. התאחדות עולי בריטניה ישבה בבנין של כל התאחדויות העולים מכל המדינות, רחל הייתה פקידת הקבלה של הבניין.
(חשבתם שזהו ? נראה שרק התחלנו).
משם עברה רחל לעבוד בארגון “תור ועלה”. הארגון הוקם בששת הימים ומטרתו לעזור לתיירים שרצו להשתקע בארץ. אריה צ’פמן, שכר את רחל לאחר שהתרשם מנאמנותה הרבה ל”זקן”. רחל שימשה במשך 16 שנים יועצת לדוברי אנגלית וגרמנית במחלקת מידע כללי. הארגון שייך למשרד ציוני עולמי ועובד בשותפות עם הסוכנות היהודית. “עושים עבודה של שליחים בחו”ל אבל בארץ, יוצרים את הקשר עם כל השירותים הדרושים. נותנים לתייר תמונה של המתרחש בארץ. אהבתי את התקופה הזו, עבודה מעניינת עם הרבה אנשים”.
בשנת 1987 יצאה רחל לפנסיה, בגיל 58, והחלה לעבוד בחנות לספרים יד שנייה באנגלית בת”א. בחנות זו היא עובדת עד היום. אל בית ברכה הגיעה במקרה, כשחיפשה דירה שכורה ביד אליהו. הוצעה לה שם דירה והיא עמדה בקריטריונים הדרושים. “אלוהים הסתכל עלי מלמעלה, ולמזלי קיבלתי את הדירה”. בית ברכה שייך לעמותת רעות שהוקמה בשנות ה- 40 לסיוע לקליטת ניצולי שואה בארץ. הדירות בבית ברכה קטנות מאוד ושכר הדירה הוא נמוך.
סיפורה של הגינה…
“את הגינה התחלתי בשנת 1987, בגג היו רק שתי דירות. התחלתי עם כמה עציצים, על האבנים של הקיר הנחתי אדניות, תליתי ווים על הקיר, וזה פשוט גדל מסביב… אחרי כמה שנים הבאתי אדמה בשקיות מאתר הבנייה של גשר לה גרדיה. קופסאות קלקר לקחתי מבית החרושת בדרך מהעבודה ביום שישי. השתילים הם מחברים, מהקיבוץ. קיבלתי גם אדמה מחברים מהמושב, זבל סוסים מחברות מערד וגם מרמת חן. קניתי שתילים במשתלה ברמת גן במשך 20 שנה עד שזו נסגרה. אומרים שאסור לטייל איתי, כי אני אוספת ברחוב שתילים, כאלה שנפלו, וגם חצץ לניקוז בעציצים. אני אוהבת לתת צמחים במתנה, ובעונה המתאימה אני מורידה ייחורים ומחלקת. אני גם מרבה בעצמי ויש לי סוקולנט אחד שהוא סבא שיש לו בן וגם נכד…”. רחל מספרת שכבר במשרד הייתה “הרופאה”, היו מביאים לה עציצים לטיפול. הטיפול בגינה כולל השקיה בשש וחצי בבוקר, כל יומיים שלושה. “תלוי לפי הצורך. אני נותנת מים לפי הצורך. יש כאלו שצריכים יותר ויש כאלה שצריכים פחות”.
מה קיבלתי בסופו של דבר לגינה הטיפולית ?…
רחל מוכנה לתת לי רימון, את היסמין סמבק היא שומרת לעצמה, הגרניום הוא ותיק ו”אם תחתכי זה יתחדש”, הנה גם שתיל ממשפחת החבלבליים שרחל אספה בבן יהודה. עוד כמה וכמה אדניות עם סוקולנטים מיוחדים במינם כולל סבא לתפארת עם גזע בקוטר של כ-10 ס”מ. אני מרוצה. רחל סיגל היום בת 74, אך נראה שסיפור חייה היה יכול להספיק לשתי תקופות חיים לפחות ועוד ידה נטויה. כפי שהיא אומרת: “החיים שלי זה הרבה תוכניות. יש גם דברים שלא יצאו לפועל. מי שאין לו תוכניות הוא חצי – מת !”
סוף