סָפִיחַ / רחל המשוררת
הֵן לֹא חָרַשְׁתִּי, גַּם לֹא זָרַעְתִּי,
לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי עַל הַמָּטָר.
וּפֶתַע, רְאֵה-נָא! שְׂדוֹתַי הִצְמִיחוּ
דָּגָן בְּרוּךְ שֶׁמֶשׁ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר.

הַאִם הוּא סְפִיחַ תְּנוּבוֹת מִקֶּדֶם,
חִטֵּי חֶדְוָה הֵם, קְצוּרִים מֵאָז?
אֲשֶׁר פְּקָדוּנִי בִּימֵי הָעֹנִי,
בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז.

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, שַׁדְמוֹת הַפֶּלֶא
שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, וּגְמֹלְנָה חִישׁ!
אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי הַנֹחַם:
תֹּאכְלוּ סָפִיחַ וְאַף סָחִישׁ.