יום סיור זה כלל ביקור בגינה הטיפולית במרכז הטיפולי לילדים בהרצליה ובהמשך היום – “חשים אומנות” תערוכה קבוצתית בגלריה העירונית
לגינה הטיפולית הגענו כאשר מן השער יצאו הקשישים שסיימו את העבודה הקבוצתית טיפולית שלהם ועיניהם בורקות. ידענו שבמקום הזה מתרחשים תהליכים מצמיחים. וכך נכנסנו עם ציפייה שבאה על סיפוקה ועוד מעבר לכך.
כבר בצד השביל ניצבו אדניות עץ מוגבהות. קיר במבוק הסוגר את הפינה ועוטף את העובדים במתחם. בהמשך נגלתה פירמידת הוכברג שלידה רוכן אמיר אלרון לתיקון אחרון. אמיר ליווה את הקמת הגינה. ארדית ביטמן מטפלת בגינון ומורה לחינוך סביבתי, , העוסקת בגינון טיפולי במקום הגדירה את צרכי המקום ויחד התנסתה כשהיא לוקחת חלק מהמשימות לביצוע.
חשתי שאני מתבוננת כשעיני עוברות ממצב של ראייה רחבה למצב של ראייה ממוקדת בקטנות Zoom in and zoom out .
התנהלנו אט אט לחדר ממאנים להתרחק מהגינה מהערוגות המוגבהות כמעה במסגרות עץ, מהפרטים השונים בתוך כל ערוגה או מעליה, שעדיין לא הובהרו לנו. תמר גשרי אלון מנהלת מרכז מ.ט.ר.ה של עיריית הרצליה פתחה את המפגש וספרה על המרכז הטיפולי, הצוות ומיהם הבאים לטיפול. אחר ספרה על ארדית, שבנתה את עצמה בעקבות הדרישות לבצע עבודת גמר במסגרת לימודי הגינון הטיפולי. תמר התרשמה מהנחישות והאמונה בגינון הטיפולי ככלי ראוי, מאישיותה הנחושה ומיד הרגישה שראוי להוסיף גינון טיפולי למגוון הטיפולים הקיימים במקום. הגינה פועלת זו שנתה השנייה
הרשימה אותנו דרכה של תמר, לסמוך, לתמוך ולתת מרחב. ובכך לבנות את הכישורים המקצועיים בליווי הדרכה אישית וקבוצתית מחד ומתן הזדמנות לצוות להתנסות ולהכיר את הכלים הטיפוליים של הגינון שהוא חדש במרכז.
ארדית בהתרגשות רבה חשפה בפני צוות המטפלים את הגינון הטיפולי והתקבלה לצוות. אמיר אלרון סיפר כיצד יחד הקימו את הגינה אשר הוא ממשיך ללוות באהבה רבה.
לאחר שיח מרתק ושאלות אין ספור, יצאנו עם ארדית לגינה – למגרש בו ארדית ממש צומחת ופורחת. שם סיפרה ארדית את סיפורם של המטופלים והערוגות. ואנו, חשנו שלא מיצינו. ארדית לא הדגישה את המרחב הטיפולי הפיזי – הנראה לכל מבקר במקום. אלא ספרה על דיאלוגים טיפוליים בין ילד ומטפלת שהמרחב הטיפולי בגינה מזמן:
הכנת קן מוגן היטב לשתיל הקטן בעזרת קליפות ביצים כאנלוגיה לתחושת צורך בהגנה.
התבוננות בגינה דרך מסגרת תמונה – מאפשרת להיות צופה ממוקד ולגלות את הפרטים שבמבט רגיל לא נראים. דבר המאפשר להעביר גם לחיים לחיפוש המקרו המשמעות לעומת שפיטה מהירה, דחייה והתרחקות.
יחסי שכנות בין ערוגות ובין המגדלים בהם גם כשכל ילד מקבל טיפול פרטני – מצב הערוגות מעיד על בעליהן.
ילד רגיש העניק מתנה מערוגתו למי שנראה לו שלא הצליח להצמיח בגינה שלו. הוא אינו יודע כי זאת הייתה בחירתו של הילד לא לגדל בערוגה דבר אך כשמצא בערוגתו מתנה – שתיל רענן עם פנייה “ילד, מקווה שהשתיל הזה יצליח לצמוח בערוגה” המתנה חוללה את השינוי מפסיביות למעבר לעשייה בערוגה – ההבנה שעוברת בו: “רואים אותי, מבינים אותי, נכונים לסייע לי גם מבלי להכיר אותי – משמע אני שווה!” מניעה אותו קדימה.
לא נותר לנו אלא להודות על מה שלמדנו וחווינו ולאחל המשך של צמיחה בערוגות ובלבבות.
למידע נוסף, כנסו לקישור: www.local.co.il/herzliya/128655/article.htm
הביקור בתערוכה “נגיעה ” תערוכה קבוצתית בגלריה העירונית בית אמני הרצליה. מיזם חשים אומנות.
בהמשך היום כאמור הגענו אל התערוכה “נגיעה” . הרעיון עורר תמיהה: “מה בין עבודה בגינון טיפולי לתערוכה בגלריה? גם אם הפעם זאת יוזמת הנגשה של יצירות אומנות לעיוורים ולקויי ראייה”
ובכל זאת, 25 אנשים העוסקים כמטפלים באמצעות גינון נענו לאתגר ובאו לתערוכה. את פנינו קבלו הגב’ ורוניקה אלרן יוזמת ומפיקה של התערוכה כמונגשת לקהל העיוורים ולקויי הראייה. ושניים מאומני התערוכה הקבוצתית אתי ספינדל ואיתמר בגליקטר.
תחילה ספרה ורוניקה כי הרעיון “נולד” בעקבות אדם עיוור שהגיע במקרה לתערוכה וביקש לראות את יצירתה בעזרת ידיו. היא עקבה אחר דרכו להתרשם ולהבין את היצירה וגילתה כי זוהי דרך מופלאה למפגש אדם ויצירה וחבל שהעיוורים לא זוכים לכך. על כן יזמה תערוכה של אומנות מונגשת עם קבוצת אומנים כבר לפני שלוש שנים. עתה, ביוזמתה מתקיימות שתי תערוכות במקביל בהרצליה ובבאר שבע. בכל אחת מהן התגייסו אמנים נלהבים להנגיש יצירות לקהל העיוורים ולקויי הראייה. האומנים, הסבירו על יצירותיהם, על מחשבותיהם ודימוי האדם העיוור שעבורו יצרו.
לאחר התרשמות רב חושית שלנו (לרבות ראייה) קיימנו שיח מטפלים. עלו שם מושגים כגון תחושת מגע החומר, הבנה וגילוי של חומר מול תוכן ודרגת הנעימות. גם גודל ומיקום, קדמו הפעם לצבע שלא היה דומיננטי. פתחתי את השיח בסיבות שהביאוני לקיים את הביקור. ראיתי זאת כהזדמנות לפתוח את המרחב הטיפולי מהמקום הקבוע – המוסד, הגינה, השולחן, והחממה גם למקומות רב תרבותיים בקהילה. לראות את המטופלים כאנשים שוחרי תרבות כמונו. לזמן לנו המטפלים לגלות את ההתחברות שלהם לעולם האומנות לדוגמא, במקומו הטבעי.
בשיחה עלו רשמים מהחוויה החדשה של מגע ביצירות! של המחשבה על העיוורים, על סוגי תחושה, על הבנה מתוך מגע כחוויה עוצמתית. חשבנו על מטופלים שהיו בעברם צרכני אומנות שבעקבות ירידה בכושר הגופני, המנטלי והחושי בשל הזדקנות או מסיבה אחרת, אט אט התרחקו ממקומות אלה ואחרים שמעולם לא הגיעו למקומות כגון הגלריה כי נמצאו “לא מסוגלים” לדעתם ולדעת החברה.
עתה, נפתח בפניהם חלון חדש/ישן .
ולנו המטפלים – התבוננות חדשה על המרחב הטיפולי ועל המטופלים כבני אדם בעלי תרבות רחבה גם מעבר לגבולות הגינון הטיפולי ומעבר לחומרים הטיפוליים המקצועיים הרגילים שלנו.
ומה לגבי האומנים? גם להם נפתח קהל נלהב חדש ולכן הם מעלים שאלות חדשות ומחפשים דרכים חדשות משמע התפתחות מקצועית.
אני העוסקת עם אנשים עיוורים ולקויי ראייה מזה 12 שנים לפחות. הבטחתי להעלות בפניהם כמה מהשאלות שאתי ואיתמר העלו.
זאת ועוד אבדוק בביקור משותף בתערוכה התאומה בבאר שבע – “קרן אור” מבטיחה לחלוק זאת אתכם.
רשמה ניצה דהן