| נושא הפעילות | העץ הנדיב מאת ש. סילברסטיין -תרגום יהודה מלצר / אסתי גוניק | |
| מטרות הפעילות | העלאת הדימוי העצמי, אינטראקציה חברתית, פיתוח נושאים של כבוד הדדי וחברות והבנת המושגים קבלה /נתינה על המשמעויות שלהם, העשרה ולימוד מושגים. | |
| מהלך הפעילות | 1.הקראת הסיפור “העץ הנדיב” תוך הצגת התמונות /איורים בפניהם. בתום הקראת הסיפור ניתן לפתוח בשאלות כלליות: האם אהבתם את הסיפור, איזה שלב של הספר אהבתם במיוחד? 2. פעילות יצירה – כל ילד יקבל 1/4 גליון נייר, דבק ופריטים להדבקה קליפות גזעי עץ, זרדים, עלים ירוקים ויבשים, אדמה. לבקש מהילדים שידביקו את החלק בסיפור שהכי אהבו. 3. המשך שיחה על הסיפור ומשמעותו. * הסיפור במלואו בפרטים נוספים. |
|
| משך זמן הפעילות | כשעה | |
| הציוד הדרוש | סיפור, איורים, ניירות, דבק, קליפות עץ, זרדים, עלים יבשים וירוקים. | |
| נושאים לשיחה | כל ילד יספר איזה חלק אהב בספר ולמה ובהתאם לנושאים שעולים אפשר להתקדם עם הנושאים הבאים. את ההמשך ניתן ללוות בציור של שמש אסוציאציות על הלוח * דיון על סוגי עצים – עצי נוי, עצי פרי, נשירים, ירוקי עד, עצים זקופים, עצים “נשפכים”. * שימושים של עצים – לצל, לנוי, לפרי, לקישוט. בשלב זה ניתן לחזור לספר ולעבור שלב שלב ולפרט מה נתן העץ לילד. בצד השני של הטבלה ניתן לכתוב מה קיבל העץ *לאחר סיום הטבלה ניתן לצאת לנושא של נתינה וקבלה תוך הכנסת נושאים כמו: חומרי-לא חומרי. איפה אנחנו נתקלים במצבים של קבלה חומרית ונתינה לא חומרית, אילו יחסים מזכירים את יחסי העץ-ילד: הורה-ילד, מורה-ילד, מטפל-ילד. ניתן לדבר על כך שלפעמים מילה טובה, חיוך, חיבוק שווים הרבה. אפשר לדבר על כך שהעץ הוא כמו הורה והילד תמיד יהיה עבורו “ילד” גם כשיזדקן. * איזה קטע בסיפור היה עצוב? מה גרם לעץ להיות מאושר? האם עוד מישהו מרגיש שלתת עושה אותו מאושר? האם צריך לתת?האם אנחנו אוהבים לתת? האם אנחנו אוהבים לקבל? למי אנחנו הכי אוהבים לתת? מתי אנחנו לא יכולים לתת ומה עושים במקרה כזה? |
|
| פרטים נוספים | קהל יעד מומלץ – ילדים. ניתן להתאמה גם למבוגרים. העץ הנדיב / ש. סילברסטיין -תרגום יהודה מלצר פַּעַם אַחַת הָיָה עֵץ… וְהוּא אָהַב יֶלֶד קָטָן אֶחָד. וְכָל יוֹם הַיֶּלֶד הָיָה בָּא וְאוֹסֵף אֶת הֶעָלִים שֶׁל הָעֵץ וְעוֹשֶׂה מֵהֶם כְּתָרִים וּמְשַׂחֵק בְּמֶלֶךְ הַיַּעַר. הוּא הָיָה מְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע וּמִתְנַדְנֵד לוֹ עַל הָעֲנָפִים וְאוֹכֵל תַּפּוּחֵי-עֵץ. וְהֵם הָיוּ מְשַׂחֲקִים בְּמַחֲבוֹאִים. וְכְשֶׁהַיֶּלֶד הָיָה מִתְעַיֵּיף, הוּא הָיָה נִרְדָּם בְּצִלּוֹ שֶׁל הָעֵץ. וְהַיֶלֶד אָהַב אֶת הָעֵץ מְאֹד מְאֹד. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּר. אַךְ הַזְּמָן חָלַף לוֹ, וְהַיֶּלֶד הָלַךְ וְגָדַל. וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָעֵץ נִשְׁאַר לְבַדּוֹ. וְאָז הַיֶּלֶד בָּא יוֹם אֶחָד אֶל הָעֵץ, וְהָעֵץ אָמַר: “בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, תִּתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתֹאכַל תַּפּוּחִים וּתְשַׂחֵק בְּצִלִּי וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר” “אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס וּלְשַׂחֵק”, אָמַר הַיֶּלֶד. “אֲנִי רוֹצֶה לִקְנוֹת דְּבָרִים וְלַעֲשׂוֹת חַיִּים. אֲנִי רוֹצֶה קְצָת כֶּסֶף. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי קְצָת כֶּסֶף?” “אֲנִי מִצְטַעֵר”, אָמַר הָעֵץ, “אֲבַל אֵין לִי כֶּסֶף יֵשׁ לִי רַק עָלִים וְתַפּוּחִים. קַח אֶת הַתַּפּוּחִים שֶׁלִי, יֶלֶד, תִּמְכּוֹר אוֹתָם בָּעִיר. כָּךְ יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר”. וְאָז הַיֶּלֶד טִפֵּס עַל הָעֵץ וְקָטַף מִמֶּנוֹ אֶת הַתַּפּוּחִים וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן… וְהָעֵץ הָיָה עָצוּב… וְאָז יוֹם אֶחָד הַיֶּלֶד חָזַר וְהָעֵץ רָעַד מֵרֹב שִׂמְחָה וְאָמַר: “בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, וְתִתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר”. “אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי עָסוּק בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס עַל עֵצִים”, אָמַר הַיֶּלֶד. “אֲנִי רוֹצֶה בַּיִת, שֶׁיִּהְיֶה לִי חַם”, הוּא אָמַר. “אֲנִי רוֹצֶה אִשָׁה וְאֲנִי רוֹצֶה יְלָדִים, וּבִשְׁבִיל זֶה אֲנִי צָרִיךְ בַּיִת. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי בַּיִת?” “אֲבַל אֵין לִי בַּיִת”, אָמַר הָעֵץ, “הַיַּעַר הוּא בֵּיתִי. אֲבַל אַתָּה יָכוֹל לְקַצֵץ אֶת הָעֲנָפִים שֶׁלִּי וְלִבְנוֹת בַּיִת. אָז תִהְיֶה מְאֻשָׁר”. הַיֶּלֶד קִצֵּץ לָעֵץ אֶת עֲנָפָיו וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן… וּכְשֶׁהוּא חָזַר הָעֵץ הָיָה כָּל-כַּךְ מְאֻשָׁר שֶׁבְּקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְדַבֵּר. “בּוֹא יֶלֶד”, הוּא לָחַשׁ, בּוֹא תְשַׂחֵק”. “אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי זָקֵן וְעָצוּב בִּשְׁבִיל לְשַׂחֵק” אָמַר הַיֶּלֶד. “אֲנִי רוֹצֶה סִירָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי הַרְחֵק הַרְחֵק מִכָּאן. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי סִירָה?” “כְּרוֹת אֶת הַגֶּזַע שֶׁלִּי וְתַעֲשֶׂה לְךָ סִירָה” אָמַר הָעֵץ. “כָּךְ תּוּכַל לְהַפְלִיג לַמֶּרְחַקִים וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר” הַיֶלֶד כָּרַת לָעֵץ אֶת הַגֶּזַע וּבָנָה לוֹ סִירָה וְהִפְלִיג לַמֶּרְחַקִים. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר.. אֲבָל לֹא מְאֻשָׁר מַמָּש וְאַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן הַיֶּלֶד חָזַר שׁוּב. “אֲנִי מִצְטַעֵר, יֶלֶד”, אָמַר הָעֵץ, “אֲבַל לֹא נִשְׁאַר לִי שׁוּם דָּבָר לָתֵת לְךָ, הַלְוַואי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶׁהוּ, אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם. אֲנִי סְתָם גֶּזַע כָּרוּת זָקֵן. אֲנִי מִצְטַעֵר…”. “אֲנִי לֹא צָרִיך הַרְבֵּה עַכְשָׁו” אָמַר הַיֶּלֶד, “רַק מָקוֹם שָׁקֵט לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. אֲנִי עָיֵף מְאֹד”. “אִם כָּךְ”, אָמַר הָעֵץ וְזָקַף אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁרַק הִצְלִיחַ, “אִם כָּך, גֶּזַע כָּרוּת זָּקֵן הוּא כֵּן טוֹב בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. בּוֹא, יֶלֶד, שֵׁב לְךָ וְתָנוּחַ” וְהַיֶּלֶד יָשַׁב. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר |
