את אליזבט קיי אני מכירה שנים במפגשים שלנו בעמותת “אדם צומח” אישה עדינה בחזותה, בעלת קול רך ומלטף. קשובה לכל הנאמר ותמיד מעלה שאלה מהותית שמקדמת את הדיונים שלנו. אך הפעם, גיליתי אישה נחושה ובהירה ההולכת בעקבות החלום שלה ולא מניחה עד שהצליחה להפוך אותו למציאות.

הגענו למבנה קסום הסמוך למשתלה (מה שמקל על אספקת חומרים גם כאשר נוצר צורך מידי). שביל גישה פתלתל עשוי עץ ומדרגות מוביל לחממה – מקום שהיה בעבר בית קפה שננטש. כבר בדרך נשנע פכפוך מים היורדים ממפל לבריכת נוי בה גרים יחד צפרדעים, דגים, נופרים ועוד.

לחממה יש מבוא מקורה המזמין לעבוד בחוץ. עציצי תות תלויים בכל מקום עם שלוחות המשתלשלות מטה. על שולחנות קטנים כבר ממתינים שתילי הסוקולנטים ולצידם שקי אדמה ושאר החומרים לסדנה. החדר בעל חלונות גדולים לעבר המשתלה, אור רך החודר דרכם בזכות ווילונות לבנים מבד בעל דרכת שקיפות רכה. הכיסאות סודרו מסביב להכיל את כולנו – כמעט 30 חברות. אכן חברות לתחום מעמותת “אדם צומח” העוסקות בגינון טיפולי. הן באו מהגולן, מהגליל, מהמרכז ומצפון הנגב.

בחרתי לפתוח את שנת הפעילויות שחברות הוועדה להעשרה מקצועית מארגנות  במהלך השנה בהתנדבות מלאה.

שוחחנו ארוכות ועם כל שיחה נבנה יום שכותרתו  המפתה הייתה:
“לבנות עולם חדש במרחב הגינון הטיפולי לפתיחת השנה”

על הסדנה המקסימה של “בריאת עולמות קטנים בקערה/עציץ עם סוקולנטים וכל מה שהיה זמין בשפע לכולם, אין צורך לכתוב כי התמונות יספרו טוב יותר.

אך סיפורה של אליזבט כיצד בדרכה שלה הלכה בעקבות החלום שלה ולא הניחה עד שהפכה אותו למציאות, ממשיך לפעם בי.

כיצד לאורך סיפור חייה ריחף מעל ראשה החלום החזון. תחילה לא ברור היה החלום, אך העיסוקים ותחושת חוסר הסיפוק והחיפוש אחר מקום עבודה מתאים יותר היו דרך חייה. תמיד עבדה במקומות שחלק מהמאפיינים שלהם היו אהובים עליה: כמורת דרך המטיילת ומדגישה את אהבת האדמה וכל אשר עליה ועוד ועבודה עם אנשים. כמורה בבתי ספר. במתנסים ועם נוער בסיכוי.  עד שהחליטה שהגיע הזמן לעשות שינוי ובשתי ידיה להכשיר את עצמה לעבודה: עם ילדים, עם אדמה וצמחים, במפגשים קטנים ועוצמתיים – טיפוליים. הנה תחילת התבהרות החלום. היא הבינה שהיא צריכה להכשיר את עצמה לקראת מימושו. ולכן למדה שנתיים גינון טיפולי ולאחר מכן למדה תואר שני טיפול באומנויות. היא חשה בטוחה בעצמה להמשך הדרך.  

בתרגיל דמיון מודרך חוותה בבהירות מהו החלום שלא נתן לה מנוח כל השנים

להיות עצמאית – חופשית ממגבלות המערכת הפורמלית. להקים מקום לעבודה טיפולית שישקף את דרכה ואישיותה. כך יצאה לחפש מקום. היא הכינה לה רשימת מרכיבים שחשוב שמקום זה יכיל. וכך בדקה וסימנה מה המקום מכיל. זוהי דרך מסננת וממקדת מאד לקבל או לשלול מקום עד שמגיעים למקום הראוי.  גם דרך ההתנהלות כעוסקת עצמאית, הובילה אותה ללמידה והכוונה ע”י מט”י * מט”י – המרכז לטיפול יזמות המרכז לעסקים קטנים היא עמותה הממומנת ע”י משרד התמ”ת ומטרתה היא עזרה ופיתוח של יזמים ועסקים קטנים ובינוניים.

שם אליזבט קבלה ייעוץ בפיתוח הרעיון שבמוחה לקראת תפעול נכון של העסק.

וכך מצוידת בארגז הכלים העמוס, המשיכה בחיפושיה אחר המקום המתאים בבואה למשתלה לרכוש חומרים לעבודתה, שיתפה את בעלי המקום בחלומה. ובפשטות אמר: למה שלא תבדקי את המקום שהיה בעבר בית קפה של המשתלה וננטש? זוכרים את הדף של אליזבט? ובכן, היא עברה סעיף אחר סעיף והמקום נמצא כבית החלומות האבוד. ומאז, כמו באגדות ילדים באים לטיפול ולאחרונה אליזבט שוקלת להביא גם קשישים שיכולים להתמודד עם שביל המדרגות

לא די היה לנו בקוסמת אחת הבונה את חייה בעקבות החלום.
לחממה הגיעה שירלי רגב – “מציירת בפרחים” שמסעותיה בעולם הותירו בה את האהבה לאדם לטבע על יופיו.  היכולת לברוא מחומרי הטבע בלי סוף הובילו אותה להיות שוזרת פרחים, נטורופטית מציירת בפרחים. גם אלינו הגיעה במקרה והפכה חברה. בעקבות התבוננות בקלפים היפיפיים, שוב יצאנו לברוא במו ידינו פנים מחומרי הטבע שהונחו כ”מזנון” מלא כל טוב. ובסוף, לאחר היצירה, כל אחת לקחה את הלוח הלבן עליו דמות הפנים שיצרה, הוזמנה כל אחת להחזיר (כלומר לפרק) את המרכיבים חזרה ל”מזנון” חומרי הטבע.
      השיחה נסבה על חדוות היצירה, על החופש, ההשראה וההפתעה כמה קל ופשוט להעז, לשחק להזיז ולבחון עד שמקבלים ברצון את מה שנוצר. אבל על הפרוק על הכאב, על הקושי לוותר, להחזיר, לפרק, להעלים את מה שאני יצרתי. הנחמה הייתה שהכל נוצל, נאסף ואין פסולת להשליך לפח כמו בסדנאות יצירה אחרות.  והתמונות שצילמנו, מעידות על היפי והמגוון שיצרנו.

תודה לאליזבט על ההשראה – כיצד לשמור וללכת עם המצפן הפנימי המקצועי

ולשירלי על החופש ליצור מהטבע ולחזק את הנוהג להחזיר בהכרת תודה חזרה את כל המרכיבים. רק הנפש נותרת גדולה ומסופקת.

ניצה דהן