כתבה מאת: ד”ר אליעזר שנהב
מספרים לנו שהאדם נולד עם קשר בלתי ניתן למחיקה לאדמה ולצומח, אך מתברר שהחיים המודרניים גוזרים עליו מצב אחר מתסכל. מחמת המעבר המתמיד לחוויה האורבנית שמאפיין את המאה שלנו, האדם הממוצע מוצא את עצמו לעיתים יותר ויותר קרובות ללא קרקע בכלל, כאשר הוא מוגבל למרפסת ולאדן החלון. מה גם, שפלאי הרפואה המודרנית מאריכים את תוחלת חייו מבלי למנוע את חבלי הזקנה, מחלות כרוניות, ונכויות למיניהן, אשר מגבילים אותו מאד בעבודתו בגינה- במידה ויש לו.
אז מה לעשות? התפתחותו של מקצוע הגינון הטיפולי מספקת תשובות לחלק מהאנשים בעלי המוגבלויות על ידי שימוש במתקני גינון בנויים במיוחד למטרה זו, כלי עבודה מיוחדים וכו’, אך בשל מניעות רבות, אפשרויות אלה אינן זמינות להרבה אנשים, במיוחד בארץ, בנוסף מה אפשר לעשות על מרפסת או אדן חלון מבלי להשתעמם במשך הזמן?
אפשר להעשיר את התמונה מלקחים הגזורים מתרבות המזרח הרחוק, ולעסוק בגינון יצירתי מבלי לעזוב את שולחן המטבח. מזה מאות שנים, תושבי ארצות צפופות אוכלוסייה כמו סין, יפן ותאילנד, התגברו על המגבלות הקרקעיות שלהם באמצעות יצירת עולמות צומחים בזעיר אנפין, תוך שילוב הערכים האסתטיים שמאפיינים את תרבותם. העיסוקים האלה התפתחו עד כדי היותם לאומנויות של ממש, ובמאה הנוכחית הם כובשים את העולם הנאור כולו. כוונתי בעיקר לבונסאי ולטופיארי, שמצטיינים בכך שלא דורשים מרחב בכלל, ומאפשרים שימוש ביוזמה ובתושייה בצורה בלתי מוגבלת. מה גם, שכמעט כל אחד מסוגל לעשותם, על אף מגבלותיו, והם מספקים עיסוק ועניין מתמשכים ומרתקים.
בונסאי:
מדובר בנינוס עצים שבטבע גדלים להיות עצים של ממש, תוך כדי גיזום מתמיד של השורשים והנוף, כאשר הכל מתרחש בכלי (עציץ) קטן. המטרה היא חיקוי של עץ מבוגר, שעברו עליו אילוצי הטבע – מעין “כיבוש” של העולם הגדול, אך בקטן. העיסוק מגרה מאוד את הדמיון, ומעודד את האסתטיות שנעוצה בכולנו. אין צורך לעוות את העץ, כפי שעשו הסינים בעבר- מנהג שהפיץ שם רע על המקצוע בקרב חובבי הטבע- משום שהתוצאה הסופית הרצויה היא הופעה טבעית (אם כי נעזרים לא פעם בליפוף בחוט מתכת לזמן מה).
ברם, שתי בעיות נעוצות בבונסאי הקלאסית: איטיות תהליך הפיתוח ועלות החומר הצמחי. עץ בונסאי שממנו מקבלים את הסיפוק המרבי, לא קונים, אלא יוצרים. על מנת לקבל תוצאה מוגמרת (דבר שלמעשה לא קיים) בעלת האפיונים הרצויים, כגון גזע עבה ענפים מסונפים, וצורה נעה ומעניינת, יש להמתין שנים. ניתן להאיץ את התהליך עם תחבולות מסוימות כמו ליפוף בחוט. בימי קדם זיהו עץ מבטיח גדל בחיק הטבע והפרו אותו- דבר שקשה לעשות בצורה חוקית היום. לגדל את העץ משלב הזרע זהו תהליך איטי מאוד. על מנת לבנות אוסף ההשקעה הכספית בחומר צמחי הנקנה במשתלות עשויה להצטבר לסכום גדול.
המכורים לתחביב מקבלים את הנ”ל באהבה, אך המוגבלים בסבלנות או בתקציב יכולים למצוא פתרון במה שאני מכנה “דמוי בונסאי“. הכוונה לשימוש בחומר עשבוני, שבדרך כלל עולה “גרושים”, גדל מהר וקל מאוד לעיצוב בצורת עץ. יש מינים שאף מפתחים גזעים מעוצים במשך הזמן. ה”טריק” הזה משרת אותי היטב בתוכניות הגינון הטיפולי. ניתן לקבל תוצאות טובות עם צמחי קרסיולה, סנטוליטנה, ארטמיזיה, וחרצית שיחית. אם רוצים באמת להתקמץ, אפשר להשתמש בתחתיות של בקבוקי פלסטיק למשקאות קלים, ולהטיב עם איכות הסביבה כשעושים מהם עציצי בונסאי משכנעים.
באוסף שלי נמצא אפילו כרוב סגול שאני מגדל כבונסאי מזה שש שנים, לא הייתי מעיז להכניסו לתערוכת בונסאי בינלאומית… אך זה משעשע!
באקלים שלנו, את רוב סוגי הבונסאי ניתן לגדל בחוץ במשך כל השנה, במקום מוגן על המרפסת, או על אדן החלון. הטיפול בהם עשוי להוסיף עניין ועיסוק, אפילו בחודשים שבהם אין כמעט מה לעשות בגינה או באדנית.
טופיארי:
האומנות הזאת הנה פיסול בצמחים. כמו בונסאי, היא עתיקת יומין, ונפוצה מאוד בגני נוי מפורסמים באסיה ובאירופה. פיסול של צורות בעלי חיים וצורות גיאומטריות בחומר צמחי ירוק -עד התחיל עם דמויות גדולות באחוזת האצולות, ונהיה במשך השנים לסמל של התנשאות גננית. תדירות הגיזום הנדרש כדי לשמר את הצורות במלוא יופיין הכתיבה את הימצאותו של טופיארי רק אצל אלה שמסוגלים להעסיק גנן. במשך השנים האחוזות נמכרו ונפתחו לציבור, אשר גילה את הטופיארי, ואימץ אותו, אם כי בקנה מידה קטן יותר, לתוך החצרות הפרטיות שלו. היום, בדומה לבונסאי ניתן לראות אוספי טופיארי בהרבה גנים בוטניים בעולם. מהטופיארי השתול באדמה התפתח הטופיארי השתול בעציץ, שהוא נייד ושכל אחד יכול להשתעשע בו, ואף להשלות עצמו שהוא בעצמו בעל אחוזה….
את הטופיארי הנייד מתחילים בבניית שלד הצורה הרצויה מחוט מתכת (בחו”ל אפשר לקנות שלדי טופיארי מוכנים, אבל עוד לא ראיתי אותם בארץ). להמשך יש שתי אפשרויות:
א. שותלים את החומר הצמחי בתוך עציץ מתאים, מניחים עליו את השלד, ומתאימים את ענפי הצמח או מספר צמחים לשלד על ידי קשירה וגיזום.
ב. ממלאים את השלד בתערובת גידול. חופרים חורים בתוך גוש התערובת, שותלים את הצמחים בחורים, וגוזמים להתאים לשלד.
יתרונה של שיטה א’ הוא שקל יותר לשמור על לחות המצע. המגרעת היא עצם נוכחותו של העציץ שגורעת מנוכחותה של הצורה. יתרונה של שיטה ב’ היא העדרו של העציץ, כאשר מגרעתה היא הקושי בשמירת לחות המצע. באקלים שלנו עדיפה שיטה א’.
למטרות הנ”ל משתמשים בחומר צמחי ירוק- עד וקטן עלה שגדל מהר ולא צורך הרבה מים, כגון הדס ננסי, קיסוסים קטנים ורוזמרין. עיקר ההצלחה הוא תוצאה של גיזום תכוף.
שיטה נוספת היא יצירת “סטנדרט”, גוש צמחי מפוסל שגדל על גזע מאורך- מאוד מקובל בקישוט דלתות כניסה באירופה ובמאות הקודמות. לשם כך, שותלים צמח בעציץ רחב-בסיס וכבד, בוחרים את הגזע הכי ישר (במידה והוא שיחי), ומאריכים אותו על ידי גיזום הדרגתי של הענפים התחתונים תוך כדי קשירה למוט תומך עד הגעתו לגובה הרצוי. בשלב הבא קוטמים את הגידול העליון במטרה ליצור התרחבות כדורית, לשם כך קוטמים מעל כל זוג עלים חדש. מבחר צמחים מתאימים לטיפול זה כולל ער אציל, רוזמרין, לוונדולה, פוקסיה, וחרצית שיחית. במשך השנים, הגזע עשוי להתעבות כך שאין צורך יותר למוט התומך- במידה ולא, אפשר להפוך את חומר הקשירה למוט לחלק מהקישוט, עם חוט צבעוני, יוטה או רפיה.
הטכניקות המתוארות לעיל מוסיפות עניין ועיסוק רב לשלל האפשרויות בגינון טיפולי במשך השנה, וערוצים מרתקים ליוזמה ואסתטיות. הן מתאימות לרוב לקוחותינו המתחילים והמתקדמים.
ד”ר אליעזר שנהב
מושב בית זית 108
90815
טל: 02-5346307