“כשאנחנו מדברים על גינון טיפולי לדעתי חשוב לזכור שאפשר לפנות באותה התייחסות שמתייחסים אל קבוצות חריגות, גם אל הקהילה הבריאה. להכניס את העבודה עם הצמחים בגינון, בסידורי פרחים ועוד, לגני ילדים – ילדים בריאים כאמור, לבתי – ספר! ולגרות את ההורים לעשות אותו דבר במסגרת המשפחה.
בנושא הטיפולי, אישית, עזר לי מאוד שעבדתי בנוי של הקיבוץ כשבעלי נהרג במלחמה והייתי זקוקה למקום שאפשר לבכות בלי שמסתכלים עלי, להכניס את כעסי לאדמה שעבדתי בטוריה, או להסתכל אל השמים הפתוחים ולבקש עזרה מריבון עולם. לשיר כדי להביע את כאבי ובאותו זמן לראות חיים חדשים דרך הצמחים והפרחים. לקבל כוח מעצם העובדה שלמרות שאני חלשה יש בי את היכולת לייצר.”
בברכת ישר כוח
גילה כהן
צור משה
“להיות חלק מדבר נפלא שקורה…”
גילה חולמת על מקום חדש אליו יגיעו אנשים שונים אשר יבחרו להשתמש בו לגדילה, להתחזקות ולבריאות, לשמחת היות יחד ולחינוך של ילדים! אנשים לאו דווקא עם מגבלות גופניות או נפשיות.
גילה כהן נולדה בשנת 1942 בירושלים. כשהייתה בת 3 משפחתה עברה למושב חירות בתל מונד, ושם גדלה:
“השנים הן שנות הקמת המדינה. לכל היה ריח של בראשית. את ילדותי ונעורי לוו אלמנטים ברורים של כל מה שבנה את הארץ. “כוח של אש בוערת בקרבנו”, “הארץ חשובה ולא אנחנו”. משפטים אלה היו חלק מחיי. הדרכת נוער, לימוד ציונות היו חשובים מאוד. יחד עם חברי השתתפתי בכנסים של תנועת המושבים בהם לימדו על חוגי הציונות, גדלתי על שירי הפלמ”ח והצ’יזבטרון וכמובן שכולנו ידענו את כל המילים בעל פה.
הדברים האמיתיים היו לטייל בארץ עם התנ”ך ביד ולראות את ההתחברות של פעם עם היום, להטות שכם לקיום פרנסת המשפחה – לחלוב פרות לפני ההליכה לבית הספר או לקטוף תפוזים בסוף יום הלימודים.
היה ערך רב לחיי תרבות וספורט. אם רוצים פטפון לחברה עובדים יחד, חוסכים ורוכשים את המכשיר. אז, ביום שישי רוקדים יחד ריקודי עם כשכולם יודעים את כל הצעדים, מצטרפים ללהקה או משתתפים בחגיגות החג בדליה. הייתה המון שמחה עם מאמץ אין סופי להיות חלק מהדבר הנפלא שקורה – עם שחוזר לארצו ומקים אותה. מאוד התחברנו למה שההורים עשו, הורינו בני העלייה השלישית.
“בית ההורים מיקרו בתוך מקרו.”
בתוך ביתי שהוא חלק מהמושב ומהארץ כולה, היה המון מיקרו בתוך מקרו. ביתי היה מאז ומתמיד בית שאני מודה לו שגדלתי בו. זוג הורים שאוהבים אנשים, הבית תמיד מלא אנשים. בית פתוח לבני כל הזרמים והעדות. פעם בשנה, הגיע לבית גבר מנטורי כרטא לאסוף תרומות והיה אוכל תמיד אצל אמא שלי (גם כשהמטבח אינו כשר). הערבי שעבד אצל השכנים ידע שיכול להתפלל אצלנו בחצר.
אחי הגדול דני, היה חולה C.P. היום הוא בן 71 ואני מעולם לא ראיתי אותו כנכה.
“בספרי זכרונות, אבא כתב פסוקים ממשלי”
אחד הדברים המיוחדים היה החיבור לבורא עולם. חיבור מאוד טבעי – כמו שאוהבים את האדמה, את הערבי ואת הארץ אוהבים את בורא עולם. זה לא בשמים ואנחנו כאן למטה –זה הכל חבילה אחת.
כדי לחדד את הנקודה, בספרי זכרונות אבא כתב פסוקים ממשלי, כשלא חש בטוב נהג לקרוא תהילים, אלו דברים שכבר אז ידעתי שלא קיימים בכל בית. אנשים רבים שבנו את הארץ לא רצו לשמוע על יהדות כמו קיבוצים שלא בנו בית כנסת למשל. אצלנו בבית זה לא היה כך, להפך. אני זוכרת את אבא ז”ל (שנפטר ב – 1971), רוקד בשמחת תורה בבית הכנסת ואני רואה את האושר על פניו, ויחד עם זאת, עומד ומקריא את מגילת העצמאות ביום העצמאות ומשני צדדיו שורות של נושאי דגל המדינה וגם שם אני רואה אדם באושרו מלא גאוה.
“לראות חיים חדשים דרך הצמחים והפרחים “
בהמשך למדתי בבית ספר לאחיות ועבדתי כאחות 30 שנה. רפי בעלי, בן כפר ידידיה, ואני גרנו בכפר סבא עם שלושת ילדינו. רפי רצה מאוד שנהיה קיבוצניקים, אני לא רציתי אך הסכמתי לבדוק את הנושא. עבדתי שנתיים כאחות בקיבוץ האון ואז הסכמתי לעבור לקיבוץ בתנאי שתהיה בו לינה משפחתית וחברה טובה וכך בחרנו בדגניה ב’. חודש לאחר שהגענו לדגניה ב’ רפי נהרג, במלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בת 30 ונותרתי עם שלושה ילדים בני 8.5, 6.5 ו – 4.5.
אני מודה לחברי הקיבוץ שבאותו זמן היו מוכנים להוריד כוכבים מהשמים כדי לעזור ואני ביקשתי רק דבר אחד – לעבוד בנוי. אני חושבת שהצלתי את עצמי ואת הילדים בבחירה הזו.
באותו הזמן הנוי בקיבוץ היה בשיממון, אני הצלחתי להקים גינות יפות כך שבהחלט היה טוב לכולם.
גילה, מה היה בעבודה בנוי שכל כך חיזק אותך?
הבריאות שיש בדבר הזה. במצב של חוסר איזון כל כך גדול, של כאב שלא ניתן להגדיר את עוצמתו, של המון בדידות ושל לחץ מהסביבה – צריך משהו חזק, יציב שלא דופק חשבון וזו האדמה… אפשר לעשות איתה מה שרוצים והיא לא מכה. יכולתי לשיר, אני מביעה עצמי בשירה: “בין השבילים, בין דגניה לכנרת”, ויכולתי לשיר, אם הייתי אחות בבית חולים לא יכולתי לעשות זאת.
האדמה חיזקה אותי. יכולתי לחזור הביתה לילדי מרוקנת אחרי שהכיתי באדמה בטוריה אחרי שבכיתי וכך הכוס יכלה להתמלא מחדש בכאב שלהם.
איפה את נפגשת היום עם הכוח הזה של האדמה?
אני מתגוררת כיום בכפר צור משה, מגיעים אלי אנשים עם כל מיני צרכים, לאחד חסר כסף לשני אוכל והשלישי מרגיש מדוכא.
לדוגמא הגיעה אלי אישה, בערך בגילי שאמרה שאין לה כוח לחיים, שרע לה והיא באה אלי לקבל כוח ואנרגיה. אני אמרתי לה שאחד הדברים שיכולים לתת ריפוי זו עבודה באדמה. הצעתי לה לעשות גינה בביתה בחצר שלה הכל יבש – המוות בהתגלמותו. לא דחפתי אותה, אמרתי שכשתרצה אני אבוא אתה ושתינו – לא גנן, נבוא להפריח את השממה בחצרה שהיא השממה בתוכה.
יום אחד אותה אישה קיבלה אומץ והזמינה בצלים של כלניות. עבדנו קשה להפוך את האדמה ולהוציא את היבלות. ראיתי את הקונפליקט בין היכולת לבין הפחד. פחדה הגדול לשתול את הפקעות – איך היא תיתן להן מהמקום הריק שבתוכה.
היום יש שם גינה, היא אוהבת אותה. עוד רחוקה הדרך, אבל משהו בתהליך קרה. קרה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו כי הפרחים קיימים והגינה קיימת ואי אפשר לא לראות אותה.
מה לדעתך קרה לאותה אשה, כיצד היא התמלאה? האם היא לקחה אחריות על מה שעשתה?
כל העניין של אחריות זה כבד וזה גדול, לדעתי זה פשוט יותר: כשאדם שותל יש המון אהבה ולא אחריות. יש המון אנרגיה באדמה, בצמח שגדל, בירק, בפרי ובפרח.
אדם שנתן כל כך מעט ומקבל ומקבל ומקבל … הוא פשוט מחפש ורוצה להיות שוב ב”סרט” הזה בתוך החוויה הזו.
כשאנשים עוברים ורואים את הגינה הם נותנים חיזוקים חיוביים, הם חושבים: בטח זה איש טוב שאוהב צמחים, כל הכבוד לו, תראו מה הוא מסוגל לעשות. בנוסף, אתה אף פעם לא לבד, בכל רגע יש לך לאן ללכת – אל הגינה.
ומה תגידי למי שאומר – פרח… זה לא מרגש אותי?
בצור משה, שם אני מתגוררת ב – 3 השנים האחרונות אנשים מאוד מתחברים למה שאני עושה. השכן שלי מגדל פרחים ומהיום שאני גרה שם הוא נותן לי את מה שהיה משליך בעבר. אני מקבלת המון פרחים ונותנת אותם לאנשים שמספרים לי כמה נהנו מהפרח, הסתכלו עליו, כמה זמן הוא החזיק, הם מתחברים אליו ועובדים עם הפרח.
אני לא מתכוונת לחנך אף אחד. אני עושה ואנשים באים – להשתתף בחגיגה. לא אשקיע אנרגיה באלה שלא רואים כלל את החגיגה.
כתיבה וראיון: מיכל ליבוביץ