אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶתְמַקֵּד בַּחֲצִי הַכּוֹס הַמְּלֵאָה,
אֲבָל אֲנִי רוֹאָה סְבִיבִי רַק קַנְקַנִּים רֵיקִים.
“תְּעַרְבְּבִי עוֹד צְבָעִים,” אַתְּ מַדְגִּימָה בְּרֹךְ,
וַאֲנִי שׁוֹפֶכֶת עַל קַנְבָס לִבִּי אֶת מֵיכַל הַצֶּבַע הַשָּׁחֹר.
“נַסִּי לְהוֹדוֹת בְּכָל יוֹם עַל שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים,” אַתְּ מַמְשִׁיכָה,
וּבְמוֹחִי הַתַּסְרִיטִים הַשְּׁלִילִים רָצִים בִּמְהִירוּת כְּפוּלָה.
“דַּמְיְנִי אֶת הַחַיִּים בְּעוֹד שָׁנָה,” אַתְּ מַצִּיעָה,
וּכְלוּם.
כְּלוּם לֹא עוֹבֵד לִי.
מִלְּבַד הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁאַתְּ רוֹאָה לְתוֹכִי,
מְמַלֵּאת בְּנוֹזֵל שֶׁל תִּקְוָה אֶת קַנְקַנִּי,
מַבִּיטָה בְּעֵינַי,
וּמְסָרֶבֶת לְוַתֵּר עָלַי.
מאת: נעמה מוזס