בהכנה של מפגש קבוצתי בתקופה של מלחמה, אני נכנסת למצב לא ידוע של איך אמצא את הקבוצה בשבוע השני ללחימה. המתח מציף אצל כולנו אירועים ביטחוניים מהעבר שבהם חשנו חרדה, או שהקרובים לנו חוו קושי וחרדה ואנחנו מפרשים את המציאות דרך ניסיון העבר שלנו באירועים כאלה. כך למשל ההורים שלי נזכרו בתחושת חוסר התפקוד סביב מלחמת יום כיפור, האיום הקיומי חוויות המלחמה הקשות, אני שהייתי ילדה בשנות השבעים נזכרתי באירועים הרבים של חדירות המחבלים למעלות, מרגליות, נהריה ועוד, הפחד והמחשבות למציאת מקומות מסתור במידה ויפרצו מחבלים. ילד י שנולדו שנות התשעים והאלפים נזכרו בפיגועים של האינתיפדה השניה וכו’.
הדיירים בבתים לחיים שבהם אני עובדת מתאפיינים עם קשיי הסתגלות ואינטליגנציה גבולית. לא ידעתי כמה הם מבינים את המצב לאשורו. בנוסף, משפחתו של אחד מהדיירים גרה בקיבוץ בעוטף, לא ידעתי אם משפחתו בסדר, מה הם עברו ואיך לגשת אליו.
זאת ועוד, הם חזרו לבתים לחיים, בעוד שבני משפחתם נמצאים רחוק מהם. מקומות העבודה של חלק גדול מהם סגורים והם נמצאים בבית בחוסר מעש, דבוקים לטלוויזיה, היישומון של פיקוד העורף מתריע להם על אזעקות, לא בהכרח באזור שלהם, דבר שלא מוסיף לשלוות
הנפש של הדיירים.
רציתי להתחיל בפעילות מרגיעה, שתאפשר לשוחח תוך כדי עבודה ולפרוק את המתח. לא מפתיע שרבים מתנדבים לבשל ולאפות לחיילים ולמפונים מהעוטף שכן המקום המנחם של האוכל, הריחות והטעמים מזכירים טעם וריח של בית ומרגיעים אותנו . ולכן, מאחר והגעתי לפגישה ראשונה בבתים אחרי פרוץ המלחמה, היה חשוב לי לעבד את המצב דרך עיבוד פיזי של בצק והחלטתי להכין עם הדיירים עוגיות תרומה לחיילים.
בזמן עיבוד הבצק, יכולנו לעבד את הרגשות, התחושות שלנו ולשוחח על המצב תוך כדי הכנת העוגיות. העיבוד החושי של הבצק איפשר גם הוצאת אגרסיות ותסכול. באחד מהבתים, אחת מהדיירות הכתה בכוח על הבצק וגם פירשה את זה ואמרה שהיא מוציאה החוצה את כל הפחד.
הריח הנעים של עוגיות נאפות בתנור, משרות הרגשה נעימה של בית הטעם מתוק ומנחם. בזמן שהעוגיות נאפו בתנור, הכנו ברכה לחיילים לצרף לקופסת העוגיות. הכנת העוגיות לחיילים נתנה לפעילות גם משמעות, גם אנחנו חלק מהעם, גם אנחנו תורמים בדרכנו.
ולבסוף, בתחילת המפגש דיברתי עם הדייר שמשפחתו גרה בקיבוץ בעוטף. הוריו חולצו רק ביום ראשון בערב מהקיבוץ, החדר שלו בקיבוץ נשרף, רבים מחבריו נהרגו או נחטפו. ההורים שלו נמצאים באילת, בת הזוג שלו נסעה לאמא שלה בחו”ל עד שהמלחמה תיגמר והוא דואג מאד כי הרכוש שלו איננו. חשתי חמלה רבה על מצב חוסר האונים והבלבול שבו הוא נתון. הוא לא רצה להשתתף במפגש לכן שלחתי אותו להכין את הערוגות בגן הירק לשתילת ירקות חורף ואת המפגש הוא בילה בעקירת ירקות הקיץ וניקוי הערוגות.
לסיכום, שכשאנחנו מגיעים למפגש בתקופת מלחמה, כל שבוע מחדש, צריך לקחת בחשבון שיעלו דברים, חלקם אפילו דברים קשים. ואולי גם חשוב עבורנו כמטפלים למצוא ערוץ שבו נוכל לעבד את התחושות אחרי המפגשים. אני עשיתי זאת באמצעות כתיבת “יומן מפגש” זה ובעיבוד המפגש והתגובות של הדיירים עם העובדות הסוציאליות של כל אחד מהבתים.
