שירה בגינה

קנקנים ריקים / נעמה מוזס

אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶתְמַקֵּד בַּחֲצִי הַכּוֹס הַמְּלֵאָה,
אֲבָל אֲנִי רוֹאָה סְבִיבִי רַק קַנְקַנִּים רֵיקִים.
“תְּעַרְבְּבִי עוֹד צְבָעִים,” אַתְּ מַדְגִּימָה בְּרֹךְ,
וַאֲנִי שׁוֹפֶכֶת עַל קַנְבָס לִבִּי אֶת מֵיכַל הַצֶּבַע הַשָּׁחֹר.
“נַסִּי לְהוֹדוֹת בְּכָל יוֹם עַל שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים,” אַתְּ מַמְשִׁיכָה,
וּבְמוֹחִי הַתַּסְרִיטִים הַשְּׁלִילִים רָצִים בִּמְהִירוּת כְּפוּלָה.
“דַּמְיְנִי אֶת הַחַיִּים בְּעוֹד שָׁנָה,” אַתְּ מַצִּיעָה,
וּכְלוּם.
כְּלוּם לֹא עוֹבֵד לִי.
מִלְּבַד הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁאַתְּ רוֹאָה לְתוֹכִי,
מְמַלֵּאת בְּנוֹזֵל שֶׁל תִּקְוָה אֶת קַנְקַנִּי,
מַבִּיטָה בְּעֵינַי,
וּמְסָרֶבֶת לְוַתֵּר עָלַי.

מאת: נעמה מוזס

אמונה | שניקה שקד

אם הפרחים עדיין פורחים,
אם השמש עדיין זורחת מדי יום,
אם העונות עדיין מתחלפות בתורן,
אם הרוח עדיין נושבת,
אם השמיים עדיין מעלי,
אם הים עדיין נע,
אם ההרים עדיין עומדים על תילם,
אם הנחלים עדיין זורמים לים,
אם הירח עדיין מתמלא ומתרוקן,
אם העצים עדיין נותנים פירותם,
אם כל הטבע עדיין מאמין,
אז גם אני.

מאת: שניקה שקד

כך פועמים החיים | שניקה שקד

לא תמיד יש לנו אור לחלק,
לא תמיד הידיים שלנו מלאות,
זה בסדר
גם הירח המלא מתרוקן
גם הים נסוג לאחור
גם הפרחים קומלים
גם השמש שוקעת
ככה פועמים החיים
התכווצות והתרחבות,
אך תמיד היי יודעת,
כפי שהירח לא מתאכזב מהתרוקנותו
כי יודע הוא שטבעו להתמלא,
והים לא נבהל משפלו
כי יודע הוא שטבעו לנוע קדימה,
והפרחים אינם חוששים מגסיסתם
כי יודעים הם שטבעם לפרוח,
והשמש לעולם אינה עצובה משקיעתה
כי יודעת היא שטבעה לקום לזרוח,
אז גם אם ידייך ריקות כעת
ואין לך אור לחלק,
דעי גם את
שטבעך
לחזור
ולשמוח

מאת: שניקה שקד

שלם מלב שבור | אלירז וינברגר

בסוף זה רק לאסוף רגעים
ללמוד לצעוד את שביל החיים
ללמוד לחיות בסוד הדברים
-להמתין בין הדרכים
בסוף זה רק להבין מבטים
ללמוד לקרוא בין המילים
לאזן בין החוץ והפנים
ללמוד להיות -מה שחולמים
מה שנשאר זה לבחור מעשים
לכוון להיות יותר טובים
להאיר חדרים חשוכים
ללמוד לרקוד עם הצללים
בסוף זה רק לאסוף חלקיקים
ולמצוא זהב שיכול להלחים
למצוא את האור שיש מבפנים
לחבר חוליה לשרשרת חיים

מאת: אלירז וינברגר

שאלתי אותך מהו אושר – גיא עינת

שָׁאַלְתִּי אוֹתָךְ מַהוּ אֹשֶׁר,
וְאַתָּה
הֶחָכָם בָּאָדָם הֵשַׁבְתָּ:
אֲנִי מְאֻשָּׁר לְטַפֵּס עַל עֵצִים.
אֶהְיֶה עֵץ לְמַעַנְךָ:
זְרוֹעוֹתַי עֲנָפִים מְשׂרָגִים,
אֶצְבְּעוֹתַי עָלִים,
רַגְלֵי נְטוּעוֹת בַּקַּרְקַע
הַמַּאֲרִיכוֹת עֲבוּרֵךְ שָׁרָשִׁים.
צֵלִי תִּקְוָתְךָ בַּחַמְסִין,
שְׂרַף לִבִּי – דְּבַשׁ נִגָּר,
דֶּבֶק לְשִׁבְרִי חַיֶּיךָ
וָאֶהְיֶה עֵץ לְמַעַנְךָ, בְּנִי.

גיא עינת
“רקדן סופי בכיכר”

מתנה / צ’סלב מילוש

יוֹם כֹּה מְאוּשָׁר.
הָעֲרָפֶל נָמוֹג מוּקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.
קוֹלִיבְּרִים נִצְמְדוּ אֶל פֶּרַח הַקַּפְּרִיפוֹלְיוּם.
לֹא הָיָה דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶרָצִיתִי לְעַצְמִי.
לֹא הִכַּרְתִּי אִיש שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵא בּוֹ.
אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.
לֹא בֹּשְׁתִּי לַחְשוֹב כִּי הָיִיתִּי מַה שֶּׁהִנְנִי.
לֹא חַשְׁתִּי כָּל מַכְאוֹבֵי גּוּף.
בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחוֹל וּמִפְרָשִׂים.
(מפולנית: דוד וינפלד)